ובליבה חומה

לא קל לשרוד את השבוע וחצי שבין יום השואה ליום הקוממיות. גם מי שמוכן מרצונו החופשי להיכנס ללימבו הרגשי של מסלול ה"משואה לתקומה", יתקשה להחזיק מעמד ברעשי הרקע. זה לא הקלישאות החבוטות שעושות את ההבדל, גם לא קולות הפיצוצים של הזיקוקין די נור שמחרישים את האוזניים והלב החל משעות הערב המוקדמות של יום הזיכרון – אנחנו עם קטן ושרדנו פרעות גדולות מאלו – הבעיה העיקרית היא העדר תחושת הסיפוק. כלומר, אחרי שואה, מלחמות ותקומה, הייתם מצפים למשהו קצת יותר מוצלח מסביב, ולא כך היא.

אלפיים שנות גלות תיחזק עמישראל את הערגה לשיבת ציון, ביאת המשיח ואתחלתה דגאולה, כשגולת הכותרת היתה ערגתו לכותל המערבי. חתיכת סימבוליקה עומדת מאחורי הקיר הזה שבירושלים העתיקה, ולא בכדי: אסופת האבנים – שהלעיזו עליה ששימשה בימי המשכן לצרכי אגירת אשפה – משמשת גל-עד לאותה יהדות עתיקה, פשוטה יותר, ששידכה בין הדת למקום וכרכה באדמה את עבודת הפולחן. אבל יותר מזה, הכותל הוא עדות ניצחת לשינוי שעברה היהדות, מדת שיש לה מדינה, לדת שיש לה – איך לקרוא לזה מבלי לצאת סנטימנטלי? – ערכים, טקסטים מקודשים, אהבת המילה הכתובה והלימוד, תרבות שלמה ומסועפת שלאט לאט הנחילה את ערכיה המופשטים, האוניברסליים, לכלל העולם. הכותל היה כאן כשהיינו אור לגויים, כשהגות, דת ופילוסופיה שיצאו מירושלים הפכו לרעיונות החשובים ביותר בעולם המערבי, זה המוכר לנו.

הכותל המערבי, ששרד את הרומאים, הביזנטים, הערבים, הצלבנים, שוב הערבים, התורכים, הבריטים – ובטח שכחתי כמה אימפריות שקמו ונפלו בזמן שהכותל שלנו הביט נכוחה מבלי למצמץ, הוא, מילולית, הכותל המערבי, שכן, במובנים רבים תרבות המערב כולה נסמכת על אותו קיר די צנוע ולא הכי יפה בירושלים העתיקה, ירושלים של מטה.

אבל אלפיים שנות גלות חלפו ואנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות. עם קטן וחזק, פוגרומים, שואה, מלחמות ותקומה – מילים ולחן: האתוס הציוני – ולמרות שנאיבי היה להניח שהכותל, שתפילות חוברו ושורות שוררו לכבודו, ימשיך להיות הקיר החשוב ביותר בזהות שלנו, קצת מביך לגלות במה הוא הוחלף.

אם במערב, בגולה של ר' יהודה הלוי, הרמב"ם ורש"י חיכה לנו הכותל המערבי, הרי שבמזרח, במדינתנו המתחדשת, הקמנו לנו קיר חדש, מושא צעיר ורענן למיתוסים, תפילות וקורבנות. הביטו מזרחה וראו את הפלא – "גדר" ההפרדה!

חומה גבוהה, אפורה ומתפתלת תוחמת אותנו לבל נשכח כי "אנחנו שם והם כאן", "מובלעת דמוקרטית במזרח התיכון", "ארץ קטנה ומוקפת אויבים" ושאר פסוקים שחרטנו על לוח ליבנו זה אך לאחרונה. וגם פולחן יש סביב אותו כותל חדש: כולם מסכימים שהיא כורח בטחוני, שהיא כורח קיומי – לסיכום: הכרחי – וכל מי שחושב אחרת אינו אלא בוגד. למעשה, הכותל החדש כבר הפך לפרסונה, ואם מישהו מחלל אותו בגרפיטי או בטלטולים – מותר ורצוי לירות אש חיה במי שמבקש לבזות את הכותל המזרחי שלנו. הוא אינו רק קיר, למען השם, הוא גל-עד חדש, עדות, מגדיר הזהות במדינת היהודים בת 58 השנים, ואם כמה אלפי חקלאים פלסטיניים ייאבדו את אדמותיהם על מזבחותיו – כך יהיה. אין ברירה במלחמות קודש, וגם הרעבת אוכלוסיות וגניבת קרקעות לגיטימית כשעובדים אליו אחרים על פניו.

אבל לא רק נפלאות ישירות צומחות לנו מהגדר המזרחית, בדומה לכותל המערבי, שערכיו חלחלו לכל תרבות שמכבדת עצמה, כך גם הגדר מחלחלת אל ליבותינו היהודים וההומיים. כך, כאשר יש גדר בינינו לבין מה שלא נעים לעין ולתודעה, מותר להפנות מבט מהגר והאלמנה והיתום – אלו שהכותל המערבי שימש כדוברם האילם – ומותר להתמסר לבירוקרטיה ארצית כל כך, ולחברות נדל"ן שעושות הון בזכות אותה גדר. בכלל, כל עוד אנחנו בטוחים – והרי מאז הגדר המקודשת באמת שכבר אין לנו פיגועים, טרור והברחות פליליות – הרי שהגדר במזרח היא היא הגדר הטובה, זו שפיללנו אליה. והכותל? הכותל הוא לדוסים ולאנשים שיש להם אלוהים, והם הרי לא חלק מהקולקטיב. לא הם ולא כל יפי הנפש שמצליחים למצוא צדדים שליליים בכל יום טוב וחג ומועד. יום עצמאות שמח.