גלויות מהקצה

האם נותר מה לחדש במוזיקה? האם יש טעם בכלל לנסות? זה לא יהיה חידוש גדול לומר, שעבור המון אנשים, המוזיקה ששמעו עד גיל מסוים היא כל מה שהם מסוגלים או מעונינים להכיל. הם מאמינים שלא קם האדם שיוכל להשמיע להם משהו שעוד לא חצה את אוזניהם, והמקסימום שאפשר לעשות הוא לשחזר. אני לא מאמין שאי אפשר לחדש, אפשר ועוד איך, אבל זה קשה. ולגבי מיחזור - בסך הכל צריך לדעת איך לעשות את זה.

לאלבום הבכורה של Love Is All קוראים "תשע פעמים אותו השיר". זו אמירה כל כך חזקה, שכוללת הסתלבטות עצמית בסגנון – יאללה, כל מה שאנחנו עושים נשמע אותו דבר; הסתלבטות על המסתלבטים ; הערה על כך שאת הגלגל כבר אי-אפשר להמציא; עקיצה לכיוון אלה שלא מוכנים להחליף גלגל ישן בגלגל חדש, וחוץ מזה, באלבום יש בכלל עשרה שירים, משמע אחד מהם לבטח יוצא דופן. עכשיו נשאר רק לנחש איזה.

Love Is All היא חמישייה שוודית, ששחררה את הבכורה שלה בתחילת השנה, ומאז זוכה להייפ עיתונאי לא רע בכלל. האלבום שלה יצא בלייבל הניו-יורקי הקולי What's Your Rupture וברזומה שלהם כבר יש שיר שנבחר עוד ב-2004 לסינגל השבוע ב-NME וסשן אחד אצל ג'ון פיל המנוח. קרוב לוודאי שהעניין בהם נובע מכך שהם מושפעים מכל הדברים הנכונים, שמרכיבים את גל הפוסט-Pאנק החדש של השנים האחרונות, רק שהם מגיעים מנקודת מוצא הרבה פחות מודעת לעצמה. או במילים אחרות – הם נשמעים אותנטיים. המקהלה ההמנונית שפותחת את האלבום משאירה כמה שניות לדמיון - היא בהחלט עשויה להוביל לעוד שיר אלקטרו-Pאנק סתמי, אבל מייד מתחילים להתגלגל אחריה תופים פראיים וכבדים, כאילו באדג'י, המתופף השבטי של סוזי והבנשיז, התיישב על העמדה, כשכל כוחו במותניו. ריף באס אופייני אבל מגניב של דיסקו-Pאנק מצפה את השטח, ולגיטרות שמזכירות, שוב, את הבנשיז, מצטרף סקסופון, אבל כפי שלא שמענו זמן רב בתחום. זה לא סקסופון צ'יזי או נעים, אלא הכלי הכבד ביותר של לאב איז אול. פרדריק אריקסון נושף בו, והוא מזכיר את הסקסופון ששמענו בעבר אצל הסייקדליק פרז או אצל להקת מגזין, כשזה הופיע באלבום הבכורה המיתי שלהם, "Real Life", ב-78', והיה עצוב, מסתורי ומחורר לב לא פחות משאר האלמנטים הניו-ווייבים המנוכרים שסבבו אותו.

מצד אחד, לאב איז אול כותבים ושרים לחני פופ מהזן הממכר, מצד שני הם והמפיק שלהם וודי טיילור (המתופף שלcomet Gain), שמרו באלבום על סאונד מלוכלך ועמום, כזה שאומר שאין כאן בולשיט. ג'וזפין אולאסון נעה בין צווחות התלהבות סטייל קרן או מהיה-יה-יה'ז לשירה בסגנון הסליטס ומצד אחר היא מזכירה לי לפעמים בכלל את אדם אנט. קחו למשל אתbusy Doing Nothing" ", דיסקו-ביבים שמשלב בעוצמה בין הצעקנות שלה לבין העומק האפלולי של הסקסופון והגיטרות. או את "Felt Tip" בו שרה אולאסון בילדותיות שמאפיינת אותה לפרקים את מה שהופך להזיית פופ פוסט-Pאנקית מוזרה ומקסימה כאחד, מין קטע אופטימי להתעורר איתו לאוטופיית ניו-ווייב. בראיון לפיצ'פורק הם סיפרו, שהם מושפעים מרוקסי מיוזיק (אפשר להניח שבעיקר מאלבומיהם המוקדמים) מהווזלינז ומנגינת הבאס של של דוראן דוראן. בקיצור, יש פה הכל מכל מיני, אבל למה להתעסק בכמה פעמים שמענו את זה, כלפחות תשע פעמים השיר הזה כל כך כיפי?

לאב איז אול, "Nine Times That Same Song" (יבוא,What's Your Rupture )

כבר מהאזנות ראשונות לבלאק איינג'לז זה עולה לראש: איזו להקת מיכל ניב קלאסית. אני שומע אותם עם התקליט החדש והראשון שלהם, "Passover", וחושב עליה. הם נשמעים בדיוק כמו משהו שהיה הופך בקלות לאחד ממרכיבי "הפסקת עשר בערב" שלה. המלאכים השחורים מגיעים מטקסס, הם נקראים על-שם שיר של וולווט אנדרגראונד – "The Black Angel's Death Song", והשתמשו גם בתמונה קלאסית של ניקו המנוחה בעטיפה הפנימית.

על פי נוסחת X פוגש את Y, הלהקה היא שילוב בין ג'יזס אנד מרי צ'יין לבין הגאן קלאב, בתוספת קורט נאה של פסיכידליית סיקסטיז כהה. הסולן של הבלאק איינג'לז אמנם אינו משתווה ליכולותיו של ג'פרי לי פירס זצ"ל מהגאן קלאב לקרוע לכם את הקרביים, ועדיין הוא קרוב מספיק ברוח ובהגשה. כשהוא עולה על ניסורי הדיסטורשנים המסויטים של להקתו, ברור שאת הריפים האלה כבר שמענו, כל כך שמענו שזה כבר תמים מצידם לנגן אותם, ובאותה נשימה - זה נשמע כל כך בן זונה, שלמי איכפת.

"The First Vietnamese War" , צלילה פסיכדלית לעולמו של חייל בווייטנאם, היא רטרו כמעט ילדותי לשירי מחאה מהסיקסטיז, ומצד שני – זו אמירה מוצלחת גם על מלחמת ארה"ב בעיראק. "The Prodigal Sun" נשמע כמו ניסיון אחרון לצעקה הירואית מצידו של אחד, שקבור בשאול של חנק וטשטוש חושים.

גם בבלאק איינג'לז וגם בלאב איז אול, כל הרכב בדרכו, יש סוג של תמימות, באהבה ובתשוקה הגדולה שלהם לנגן את הסגנון שהם אוהבים. אם הייתי עכשיו ילד, שלא מכיר את הלהקות המקוריות שהשפיעו עליהם, יש מצב שעולמי היה מיטלטל. מצד שני, גם במקום בו אני נמצא בו, אני לא מוצא סיבה אחת שלא לצלול איתם.

בלאק איינג'לז, "Passover" (יבוא, Light in the Attic)