להקת פיקוד סבון

חנה לסלאו זכתה בפסטיבל קאן, רן דנקר מתוודה ב"7 לילות" על התמכרות למין, נינט פיתחה הפרעות אכילה וסיפחה לעצמה את יהודה לוי – ובמובנים רבים, גם את הפרסונה הצפונית של אפרת בוימולד – אכן, השנתיים האחרונות היו אינטנסיביות במונחים טלנובליים. אפשר לומר שהכול השתנה עד שהחיינו וקיימנו לעונה השלישית של "השיר שלנו", שהגיחה אמש למסך אחרי כמה חודשים טובים של פמפומים בתקשורת.

ישראל היא מדינה עם תפיסת זמן משונה: במובנים רבים אין להיסטוריה שלה ערך והיא נשכחת במהרה, אך בה בעת, מיתוסים ופנטזיות חצי מבושלות מצליחות לשרוד כמעט כל תהפוכה שהיא. כך אירע ששנתיים אחרי שהעונה הראשונה של "השיר שלנו" שינתה לחלוטין את חוקי המשחק הטלנובליסטיים ואת חוקי הצפייה הטראשיסטיים, נדמה כיום שהברקות אקטואליות, מודעות עצמית ודאחקות מתוחכמות על תעשיית הטלוויזיה היו כאן מאז ומתמיד. בכלל, קשה להאמין שלפני שלוש שנים דמויות באופרות הסבון שבציון לקחו את עצמן ברצינות.

אבל העונה הראשונה של השיר שלנו היתה רק יריית הפתיחה. אחריה הוטחו על המסך סדרות שהתחכמותן אומנותן, החל ב"טלנובלה בע"מ" וכלה באחרונת תוכניות הריאליטי שעושות כל מה שאפשר כדי לשחק עם הפוך על הפוכים, קריצות אינטר-טקסטואליות ומאש-אפ של מעמקי הטראש עם פסגות של מודעות עצמית, ולא צריך להיות קנדידטית ב"הדוגמניות" כדי לתהות "מה זה אותנטי?".

העונה השנייה של "השיר שלנו" הכזיבה למדי. הדמויות התמימות והנאיביות של העונה הראשונה הלכו לאיבוד בעולם הפנטזיה המקושקש של סאן-אנד-ביאץ', או איך שלא קראו לאחוזת הפאר שהם גרו בה, וגם אנחנו כבר נזקקנו לרף גירויים קצת יותר גבוה מאנפופי "מאמי" וקמצוץ של תככי-מאחורי-הקלעים. במקביל, כאמור, המשיכה אובססיית הרטרו לימי הזוהר של תחילת הסבנטיז, ונוסטלגיית הלהקות הצבאיות נשפכה מאוזניים. כשמוסיפים לקדרה גם את תאוות אחדות העם סביב מדורת השבט, שארית מתקתקה-מעיקה מימי ההתנתקות הזוהרים, עושה רושם שהבחירה למקם את "השיר שלנו 3" במסגרת להקה צבאית היא לא פחות ממבריקה: גם היחלצות מהשיממון העלילתי של בוגרי בית ספר לאמנויות שמחפשים את עצמם, וגם הידחקות נחושה ורגישה לדברי ימי המיתולוגיה הישראלית, שבה תמיד מככב צה"ל.

בעונה השלישית מסתבר ששתי העונות הראשונות היו רק פור פליי – היינו, סדרה בתוך סדרה – לעונה השלישית. הגיבורים של לפני שנה ושנתיים מתגלים כשחקנים צעירים שנמצאים כולם, באורח פלא, על סף גיוסם – טוב, ככה זה עם מודעות עצמית, אין צורך להתאמץ כדי לייצר עלילה אמינה – ומבקשים למצוא את עצמם בלהקה צבאית שמוקמת מחדש. הפעם לא במתכונת של כמה להקות שמתחרות זו בזו, אלא בלהקה אחת – להקת על, פלוגת על, אם תרצו, שמכונה בפי הדמויות "הלהקה" בה' הידוע, ומנוקזים אליה כל הסלבס הצעירים, בוגרי העונות הקודמות, מינוס נינט, פלוס כמה קוזינות חדשות.

דנקר היפה, שהיה זוהר להט שהוא בעצם הדמות שגילם רני אביב, מתעקש להתגייס לצנחנים, וכל זה דווקא יום לאחר סיום צילומי פרק הסיום של העונה הקודמת. זאת ועוד – הטירון הצעיר נשלח כבר ביומו הראשון לפנות מאחז בצפון השומרון, תחת ההנחה שיהודי אולי כן מגרש יהודי, אבל ראבק, אף אחד לא יירה על רן דנקר. אמצעי הפינוי: גיטרה ושירי גלגל"צ. נחישות ורגישות: בכמויות, ויש גם מתח מיני ומתנחלת שאפה (אניה בוקשטיין).

ביקום האידיאלי של "השיר שלנו" מאמי ומאמי אולי כבר לא, אבל הדברים החשובים – שירי אמצע הדרך ובלורית יפה – מדגדגים גם את בלוטת הדמעות של נוער הגבעות החמוש והזועם. ככה זה בעתות מצוקה – הן של עמישראל והן של תסריטאים שחייבים להמציא את עצמם מחדש בכל עונה – תמיד אפשר, ואף רצוי, להתגלח על מדורת השבט. כשמתעסקים בחומרים האלה פשוט קשה לפספס. בנוסף, יש פוטנציאל לצו פיוס על המסך פלוס מגעים מיניים בין מתנחלים לשאר בני העם; כמה בדיחות לא רעות על חשבון צה"ל, ואפילו נינט מגיחה כדי לתת את מנת המאמי למכורים. לא רע לפרק פתיחה. העיקר שגם ילדי המתנחלים אוהבים את נינט, אחרת באמת שאין לעם הזה ערכים משותפים, ואז איך תהיה עונה רביעית?

"השיר שלנו", יום א' 20:20, ערוץ הקולנוע הישראלי (Yes)