וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פולק רינגלהיים, "חייו השניים של אברם פוץ"

8.5.2006 / 10:40

פסיכיאטר יהודי ממורמר בן תשעים, הופך לרוצח סדרתי, כשהוא מכריז מלחמה על הצעירים

הרגתי אדם שלא עשה לי דבר. אני! אני, אברם פוץ, ביד?י החלושות והצפודות, ללא כל מניע ידוע. דחפתי אדם אל מותו. חיסלתי נפש. ודווקא אותו פשע ראשון מעניק לי, לא ממש שמחת חיים – לכך מוגזם לצפות – אלא עילה לדחות את יומי האחרון. אני פחות נחפז למות, אני חש בתוכי חיות מחודשת. אני אומר "פשע ראשון" כמו שאומרים "אהבה ראשונה": מידת העונג שבזו ובאחרת נדמית לי שווה בעוצמתה, למרות ששכחתי טעמה של האחרת. לא זו בלבד שהפשע הזה העניק לי אושר, הוא אף מדרבן אותי לעולל פשעים נוספים. אפשר שהוא הראשון בסדרה, אבל... אוי... אברם! הירגע!

שום דבר בתולדות חיי אינו מעיד על נטייה לפשע. כמובן, כל אדם הוא בחזקת רוצח-בכוח. מי יוכל להישבע שמעולם לא רצה במותו של אחר? ההתפרצות הפתאומית של הדחף להרוג סוחפת עמה את כל אשיות המוסר כמו רוח הסוחפת חומת מגן בדרכה. אני מצהיר בזאת שאין דבר קל מאשר מלהרוג. רצח מתרחש מהר מאוד. ואכן, באותו אחר הצהריים הכול בתוכי נפרץ.

כה מהר התרחש הדבר עד שלפעמים אני שואל את עצמי אם בכלל היה זה בזדון. אך מובן שאינני רשאי לפקפק בכך: הכוונה להרוג היא כוונה מוכחת. ובכל זאת, ומבלי לנסות להתמקח על מידת האחריות שלי - זה איננו הסגנון שלי – דומני שסוף המעשה שלי קדם למחשבה תחילה. אבל אינני מתמקח: רציתי ברצח הזה. אני אפילו חושד בתת-מודע שלי שהוא זה שזמם אותו. אם להגדיר את הדבר, היה זה פחות רצח-ללא-מניע ויותר רצח באקראי. ורק העתיד יקבע עבורי אם היה זה רצח מושלם.

בחנות המלון קניתי מחברת ספיראלה עם שישים וארבעה דפים משובצים בכריכת פלסטיק בצבע כחול-כהה. חציתי את אולם המבוא של בית המלון מנפנף במקל שלי כמו מתופף בתהלוכה, ועל שפת?י הבלויות משוך חיוך שנועד להיות ציני. חיכיתי למעלית וזמזמתי את השיר "אלו?א?ט?ה, ז'נטי אלו?א?ט?ה" בעודי מקיש ברגל ימין. במעלית, שהיתה מלאה עד אפס מקום, נדחסתי צמוד לאישה גדולה ושחומה עם ניחוח טרופי ומושק. עינ?י המעורפלות היו בגובה שדיה התפוחים והגאים שניסו להיחלץ מחולצת המשי הלבנה. היא הסבה את ראשה בתיעוב, נחיריה מכווצים כאילו נתקלה בגללי צואה. זה אינו מפריע לי עוד. הגועל שאני מעורר בקרב נשים צעירות משמח אותי. בעודי מוקיר בדממה את אותם מעדנים רוויי שמש, חשתי באיבר המין שלי – אם כך ניתן לכנות את פיסת הבשר הזו – רטט בלתי-צפוי. מה? אמרתי לעצמי, הייתכן שאבר המין ניחן בזיכרון משלו? אך לא היתה זו אלא עווית דמיונית שהעלו שיירי זיכרון ז?קפות- עברו, כמו שכאב צורב מזכיר לגידם את זרועו הכרותה. המעלית עצרה בקומה החמישית, הודיתי לבעלת החזה השובב הזה ויצאתי, ממלמל משהו לא ברור.

לאחר טבילה ממושכת באמבטיה פושרת, התיישבתי, לבוש בחלוק, מול שולחן הכתיבה מעץ טיק, עינ?י נעוצות בתמונה של אגם מוקף הרים עם פסגות מושלגות, מחפש את משפט הפתיחה שלי. תמיד הקפדתי על ניקיון הדף הראשון במחברות שלי. בכל עניין, מעולם לא ממש נהניתי אלא מהמשחק המקדים ומתחילת הביצוע. תמיד העדפתי פתח דבר על פני היצירה עצמה, הפרלוד על פני הסונטה כולה. המשפט הפותח הוא שיתפוס את הקורא שלנו בגרונו או יגרום לו להשליך את הספר מעליו. התחלתי : "שד הפשע הלם בי". הפלצנות הזו היתה מעוררת בחילה אצל כל קורא מיומן, וכיוון שאני שונא מחיקות, קרעתי את הדף. אני קורא נטול רחמים של כתביי. רשמתי: "אני! אני, אברם פוץ, הרגתי!" הכפילות של האני, הצורה העומדת של הפועל הקודר ביותר נראו לי בתחילה מדהימים. אבל בקריאה חוזרת, לא ראיתי בזה אלא התרברבות מעושה, מוגזמת, ובמילה אחת - מגוחכת. מחקתי את השטות הזו וקרעתי את הדף. בסופו של דבר, סיפרתי בפשטות מה שעוללתי, כלומר, הרגתי אדם שלא עשה לי דבר. זהו, הקץ להתלבטות.

אני משתתף קבוע ב"מסעות היפוקראטס", מועדון שנועד לעוסקים ברפואה ומארגן כנסים המתקיימים בקצווי עולם ומשלבים חקירה מדעית ותגלית תיירותית, לימודי הכשרה ובריחה חפוזה, כושר ואושר, תהייה וסטייה. משחר ועד ערב, באוטובוס, בספינה, במטוס, ברגל, אנו יוצאים לכבוש מקדשים, מוזיאונים, חנויות ובעיקר את הכפר האותנטי והנסתר שאינו נגיש לתייר השכיח. לפנות ערב, בין חמש לשבע, הרופאים, מותשים, נפגשים בכנס בהנחייתו של פרופסור מהאקדמיה בעוד בני הזוג והמאהבים התשושים, לוגמים משקאות אלכוהוליים בבר של המלון. בתור פסיכואנליטיקן אין לי כל עניין במחלות זיהומיות. רק מתוך סולידריות, אני משתתף באותן מרחצאות שעמום. אני מתיישב בקצה האולם ואני כותב, כותב, לא-משנה-מה. כשהמועקה מכבידה על עפעפי , אני מצל על עיני בכף ידי כבמצחייה וגונב תנומה קלה. האחרים זורקים לעברי מבטים חטופים. איש לא מעז לפנות אלי. פנ?י החוורות ומבטי הקודר מרתיעים, אני יודע.

"מסעות היפוקראטס" שלנו אינם דומים במאומה לאותן פשיטות המוניות והרסניות המאורגנות על ידי סוכני נסיעות שהפכו את הנילוס לאוטוסטרדה בתשלום ואת דרום-מזרח אסיה לבית בושת. אין לנו כל קשר לאותם משלוחים של מנופחי חזה רועשים וצעקניים הנשפכים על החופים ועל ההרים וגם לא לאותם גדודי תמהוניים רברבניים היוצאים לכבוש יערות-עד עם אריות מנומנמים ואדישים שכבר מזמן הפסיקו לשאוג מול המצלמות. אנחנו, מטיילי אליטה, נוסעים רק בעונות השקטות. כדי להימנע מהמגע עם האספסוף התיירותי, אנו מתאכסנים בארמונות חמישה כוכבים.

אנחנו, עשרים ושישה גברים ונשים מאוחדים בזיכרון משותף של שמחות וסבל. בין נסיעה אחת לאחרת, נוצרו בקרב הקבוצה חברויות מינוריות, אך ככל שהן קצרות כך סוערות יותר. אין לנו זמן למריבות. לאחר תהליך מיון קפדני וממושך, איכשהו הצליחה הקבוצה להתגבש. הקוצים בתחת נמחקו מהרשימה. מדי שנה, בסתיו, אנחנו נפגשים בנמל התעופה של רואסי, מצחקקים כמו תלמידי בית ספר בדרכם למחנה קיץ. רוח שטות זו אינה מסבה לי נחת. איני טיפוס מוחצן מטבעי. אני נוהג לצחוק רק עם עצמי. בפני עמית?י אני מעמיד פני אהדה זהירה, מרוחקת, ומשתדל להשכיח מהם את הפרצוף החמוץ שלי.

אני בגיל בו נותרו רק עיניים כדי להתענג: אני מביט ואני רואה. למרות ניסיוני הרב כמטפל, אני לא מפסיק ללמוד על נבזות האדם. זהו, לגבי דידי, העניין העיקרי בנסיעות האלו. ומה לא ראיתי! בווארזאזאט, ראיתי במו עינ?י את אמלי נאבאקו, רוקחת נימפומנית וחובבת חיות, משתפשפת עד כדי אורגזמה על דבשת גמל עליו רכבה כדי להצטלם, בעוד היצור המחוצף הזה שהאמין כי הוא המעניק לה את העונג החטוף, מתנפח בחשיבות כשחיוך שחצני מרוח על פניו. בסנטו-דומינג, בעודי מסתתר מאחורי עיתון, ראיתי את סימון זורגמן, רדיולוג עב כרס, מתגנב לחדרה של בטי בגט, שופטת שדופה בת שלושים ושתיים, רעייתו של מוריס לבאק, רדיולוג רגזן. בבוקר המחרת, בעת ארוחת הבוקר, קם לאבק ממקומו וצעק שזורגמן הוא בסך הכול חזיר נימול ובטי זונה שהוא מעניק בזה במתנה לכל הגברים בקבוצה. מאוחר יותר נודע לי - בחוג המצומצם הזה, הכול מתגלה - שלבאק בילה אותו הלילה במיטתה של ורוניק מיסטרל, משוררת, רעייתו של סימון זורגמן. הקרקס הזה רק חיזק את הסברה שלי שמין הוא המוביל את העולם לאבדון. יום אחד, בקנטון, באוטובוס, אונקולוג ידוע ועורך דין עסקי בעל שם, רבו על הזכות לשבת ליד הנהג, ונאבקו עד זוב דם כמו פרחחים מצויים. הם לא נשארו בקבוצה. אני זוכר בעצב את נואה ציטרין, קרדיולוג בן חמישים ושתיים, יהודי, רווק, אסתמטי, סבוך בנירוזות. אותו איש מסתורין לא נסע אלא בלוויית אמו איתה חלק את חדרו. האם המטורפת לא הרשתה לאף אישה להתקרב לבנה. לילה אחד, בבקתה לרגלי ההימלאיה, לאחר ויכוח סוער טרק נואה ציטרין את דלת החדר (אגזים אם אומר "חדר גילוי העריות"?) והלך למצוא מפלט באשרם, הפך לבודהיסט ושם הוא נמצא עד עצם היום הזה. יום אחד, באחר צהריים נוטף חום, עליתי במדרגות המלון ארויינטל שבבנגקוק לצדה של ז'ולייט גרושקה, מומחית חמודה לאקופונקטורה ממוצא בולגרי שמתגוררת בקומפיין, בחורה ערנית ואתלטית. השתעשענו במשחקי מילים כשלפתע, היא שיהקה, נשענה אל הקיר, ממש ליד התמונה של הנסיך ראנייה ממונקו והתמוטטה על מדרגות השיש. בעוד אני חולק מבט מעריץ לירכיה השריריות, כרעתי ברך והנשמתי אותה הנשמה מפה לפה, נסערת, בולענית וחודרנית כאשר יד?י לשות את שדיה הרכים כעוגות שמרים. כשהאחרים החלו להתקרב לעברנו בריצה משכתי את יד?י ואימצתי הבעה מיוסרת כנדרש בנסיבות כאלו. מדוע ה?כה המוות דווקא צעירה שנונה כל כך ולא אותי, מי שנועד מדרך הטבע להיות הטרף שלו? המוות הוא שופט נטול צדק והיגיון, זה כל מה שאפשר לומר ועדיין לא אמרנו כלום.
ערב אחד, בלוקסור, על שפת הנילוס, בעודי מהרהר בסופי הקרב, מוקסם מיופיו הקודר של הנהר האגדי וכו'... שמעתי את אותן אנקות מפלצתיות שרק העונג הנלוז מביא אדם להוציא מפיו. כעבור כמה רגעים ראיתי את מוריס מופלו, ראומטולוג עם זקן צחור, חבר במועצת אגודת הרופאים, יושב ראש ועדת האתיקה, שקשקש לנו באוזניים כמה הוא מאושר להיות סבא ועד כמה נוראה הסלחנות של בתי המשפט ביחסם לפדופילים, ראיתי אותו יוצא מאיזה שיח ומאחוריו ילדון בן שמונה לבוש סחבות.

אני כותב את השורות האלו בגואטמלה לה סיודאד. שם, בגואטמלה, ארץ בני הקיצ'ה והמאיה, ממציאי האפס, שם, חיסלתי את הבחור שלי. חבר?י לטיול, כך אני משער, יוזמנו להעיד במשפט שייערך נגדי. אני סקרן לדעת מי יעיד לטובתי ומי לרעתי. הקבוצה כוללת שלושה רופאים כלליים, נוירולוג, רופא מרדים, שני רופאי ילדים, שני רופאי עיניים, גניקולוג, הומיאופת, דרמטולוג, שני רופאי שיניים: ממש מרפאה ניידת. נוסיף על אלה בני זוג או מאהבים: מוכרת עתיקות, עורך דין, חוקרת פרטית, אדריכלית, שופט שהסיר את הגלימה, תובעת מטעם הרפובליקה, סוציולוגית, שמאי, רוקחת. באשר למנהגים ולהליכות, גיליתי: אחד שסובל משיגעון הגוזמה, אחד שסובל ממניה-דפרסיה, שניים מכורים לטיפה המרה, דתי אדוק, אקזיביציוניסט, נימפומאנית, מציצן (אני).
אנטואן ר., דרמטולוג, עושה ימים כלילות בהלחנת קינות שהוא מקריא לנו במיקרופון באוטובוס. הוא שר לנו שירים של מולודז'י וברסאנס. ז'אן-לו דלאגראנז', נוטריון מאזור בריטוני המתהדר בכך שהוא אחד מהמרקסיסטים האדוקים האחרונים, קרא באוזנינו, בהיגוי נפלא, את המניפסט של המפלגה הקומוניסטית. לא הגיע לו שהגורל האכזר יכה בו. עוד אחזור לזה. לא אשכח את פנאלופ פ., מוכרת עתיקות אדמונית ממוצא רוסי, רופסת ופזורת דעת. יום אחד, באיזושהי מסעדה, פתחתי את דלת השירותים הטורקיים: היא היתה שם, בישיבת כריעה, שוטפת את הכוס שלה בצינור גומי. היא צעקה כמו חיה פצועה. מיד סגרתי את הדלת והתענגתי על רגע נדיר של שמחה. לא הספיקו התנצלויות אין ספור, גם לא הטיעון שהשתמשה בשירותי גברים, ושלא ראיתי שום דבר. היא חדלה לומר לי שלום. היתה לי חולשה למריאן ו., רופאת ילדים ממוצא רומני, אישה מקסימה, ציירת מוכשרת. זמן רב הפגינה כלפי אהדה נטולת חמלה. הייתי כרוך אחריה אבל ערכה ירד בעיני ביום בו בחרה לה כמאהב את אוגוסטין גות ,שופט בדימוס שפרש מן המערכת המשפטית בנסיבות לא ברורות שמעולם לא חשף. לפי תחושת הבטן שלי, הדיחו אותו בשל איזשהו מעשה קלון. מדובר בלובש גלימות מתולע, מרושע, מתנשא ופוזל ששונא אותי: הוא אנטישמי. האיזון של הקבוצה הארעית הזו נשמר בזכות חינו של ז'אן-סים, מנהל מפעל בן שבעים, סמכותי, שופע שמחה וחמימות. הוא המתכנן הקפדני של המסעות שלנו, אחראי לכך שאין תקלות או איחורים. הוא מעריך אותי וזה הדדי. תמיד מתעקש שאצטרף למסע הבא. מלבדי הוא הזקן בחבורה, והאמינו לי, זה לא כבוד גדול.

הגיעה העת לומר משהו על עצמי. אני פסיכואנליטיקן יהודי-אשכנזי בתהליך התפוררות, עם זיכרון מתמעט, שנינות מתנשפת ואיבר מין גוסס. האם יש קשר סיבתי בין היותי יהודי לבין הפשע שביצעתי? איני סבור כך. לא מדובר כאן בפשע יהודי, למרות שהסוגיה היהודית מהווה תעלומה כזו שאני נזהר שלא להיות פסקני מדי. הפשע האלים אינו מהווה חלק מהמסורת היהודית האירופית, אם אני מוציא מכלל זה את העלאתם לקורבן הפסחא של ילדים נוצרים שדמם שימש להכנת מצות. שילמנו די והותר בשל אותם פשעים דמיוניים. מהו פשע יהודי? אני משאיר את השאלה בלתי פתורה. ציינתי את היהדות שלי על מנת שאיש בל יעלה בדעתו שאני מתבייש במוצאי. המאפיין העיקרי של הפשע שלי, מה שהופך אותו למקורי, הוא גילי המופלג. זה פשע של זקן. שמונים ושש, כן. בכל פעם שאני מסגיר את גילי אני מופתע, קשה לי לקלוט שאני מדבר על עצמי. לא נותרו שיניים וגם לא שיער. עצמותי פריכות. אני הולך כפוף, רוב הזמן נעזר במקל אבל בסדר, בסדר... אני לא יודע בדיוק מה פרוש המושג, חייתי. כשאני מביט לאחור כדי לנסות לתפוס במבט אחד את עברי, אני רואה ים שטוח ושחור שהכול נבלע בו. דבר אינו נחשב, הכול נעלם, דבר לא קרה. לפני – חושך על פני תהום.

הגענו לגואטמלה ביום ראשון ה-2 בנובמבר, 1998. היום יום רביעי. אותם שלושה ימים מבשרים בעיני חיים חדשים. תוספת קטנה לחיים, לכך אי-אפשר לסרב.

הכוונה שלי היא לומר את האמת, בלי נדר. נדנד, נדנד, רד עלה, עלה ורד.
בחזרה לשני בנובמבר.


פולק רינגלהיים, "חייו השניים של אברם פוץ"
תרגום: דורית דליות - רובינוביץ', הוצאת ידיעות אחרונות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully