עם כל הצחוקים שעוררה אותה בדיחה שנקראת מפלגת הגימלאים בליל הבחירות, אין בכלל ספק שהדבר הכי קורע ששודר באותו לילה היה התוכנית "Roast" עם פאמלה אנדרסון שהוקרנה ב"יס פלוס" במקביל לשידורי פוסט-המדגמים בערוצים המרכזיים. במשך שעה וחצי עלו מיטב קומיקאי אמריקה וטחנו בקטעי סטנד-אפ מבריקים את הבלונדינית הדדנית מכל כיוון, מותירים אותה, את עצמם ואת כל שאר משתתפי התוכנית עירומים, נלעגים, מבוישים וצוחקים. נאומים חוצבי להבות, קצב בדיחות מסחרר, רטוריקה מושחזת ומקורית, חוסר גבולות מדהים בתעוזתו, וולגריות של ביב שופכין ובעיקר חוש הומור מופלא של כל משתתפי ה"רואסט" הפכו את התוכנית לאירוע קאלט בלתי נשכח. שלוש דוגמאות: "פמלה אנדרסון זיינה יותר מוזיקאים מנאפסטר", "הזין של טומי לי כל כך ארוך שיש בו מרפק", "קורטני לאב היא הבת של השכנים אם בבית ליד יש מרפאת גמילה למכורים לאדולן". כן, ב"רואסט" אין רחמים.
פחות מחודשיים אחר כך, ב"רשת" עלתה לראשונה אתמול הגרסה הישראלית, העונה לשם "גריל", שהונחתה על ידי ליאור שליין ועסקה בטחינתה המשותפת של רבקה מיכאלי על ידי אלי יצפאן, עלמה זק, שי אביבי, גורי אלפי ועוד קומיקאים ישראליים רבים. עצוב שעם כל הטור דה פורס הקומי שגייסו אנשי התוכנית, התוצאה היתה מביכה יותר מזאב רווח ודביקה יותר מיהודה ברקן, שני הקומיקאים המקומיים היחידים בערך שלא הופיעו בתוכנית.
יש מי שיטענו כי אין זה הוגן להטיל את מטען הציפיות שעורר המקור האמריקאי על תוכנית שהופקה כספיישל ראשון, והותאמה במיוחד לאופי הישראלי. בכל זאת "רואסט" האמריקאי התחיל כבר ב-1974 כסדרת ספיישלים והמשיך בגלגולים שונים עד היום הזה עם שמות מפורסמים ועתירי פוטנציאל בדיחות, החל בפרנק סינטרה ויו הפנר, עבור בג'ואן קולינס וצ'בי צ'ייס וכלה בדרו קארי ודניס לירי. מצד שני, אם ב"רשת" לא רוצים השוואות, אולי כדאי להפסיק להעתיק פורמטים, לנסות, חס וחלילה, לייצר אמירות מקוריות ולהבין כי לא כל דבר יכול לעבור התאמה לאקלים הישראלי. על פי אתמול בלילה, ברור כי "רואסט" אינו מועמד מתאים להתאקלמות בארצנו.
מה לעשות, ארצות הברית היא מדינה עצומה ועתירת ממון, שמחזיקה תעשיית בידור אדירה ומתהדרת בתרבות סלבריטאים מפותחת ומסועפת עד בלי גבול. באותה ספירה, בהחלט ניתן לעלות על הבמה מול מיליוני אנשים, לשחוט בלי רחמים את האנשים שמולך ולא ולראות אותם יותר לעולם. בביצה הקטנטנה הקרויה ישראל, שבה כולם עובדים עם כולם, כולם חברים של כולם וכולם מרכלים עם כולם (רק מאחורי הגב), לא תוכל להשפיל את רבקה מיכאלי בפריים טיים של ערוץ 2. למחרת ייתכן שתיתקל בה בקפה של הבוקר. למרות שליאור שליין הבטיח "ערב חסר רחמים ומלא אהבה", הרי שהערב היה בעיקר חסר עניין ומלא חנופה. פחדנות הכותבים, הרגישות היתרה של המציגים והרצון של כולם "לצאת בסדר" עם כולם הובילו לערב פרווה מלא בדיחות חיוורות, מערכונים סתמיים והומור עצמי של המשתתפים שלא רצו להעליב אף אחד. גדולתו של ה"רואסט" האמריקאי טמונה בדיוק במטרה זו: השמדה מילולית טוטאלית, מצחיקה עד רמת הסיכון הבריאותי ומעוררת אי נעימות ברגעיה הקיצוניים.
כוחו של ה"רואסט" מצוי בעיקר בתעוזתו. ההומור הבוטה מקבל גם תוכן הומופובי, גזעני ושונא נשים אינו משמש אך ורק לשם השגת צחוקים זולים או כגסות למען גסות. הסטנד אפ הקיצוני שמתקיים ב"רואסט" והכניסה הפראית בכל מה שנחשב לטאבו קורעים את מעטה ההתחסדות והצביעות שמרפד את הבטן השבעה של החברה האמריקאית. ה"גריל" הישראלי לעומת זאת, על בדיחותיו, שימש אתמול בדיוק כתצוגת תכלית של אותה בטן שבעה בגרסתה הישראלית. תעשיית תקשורת שלא מסוגלת ולא רוצה לצחוק על עצמה ועל החברה בה היא פועלת. אם ערוץ 2 וחברת ההפקות "מעגלות" כיוונו ליצירת ערב חביב ומנומס (ומטרה זו אכן הושגה), אז פשוט חבל שטרחו והעתיקו פורמט אמריקאי מרושע. עדיף כבר היה בשבילם ובשבילנו, אם היו מחדשים את "חיים שכאלה" מימי מלכות הערוץ הראשון. בכל מקרה חיים יבין ומני פאר שהשתתפו אתמול התבלבלו בתכנית, כשפצחו במונולוגים נוסטלגיים מעוררי מבוכה. חבל על הכסף, ההבטחות המפוספסות והציפיות המיותרות.
"גריל", יום ב' 20:45, ערוץ 2
כשהגריל הופך למנגל
יונתן שגיב
9.5.2006 / 9:52