של מי התסריט, לכל הרוחות

מתי בפעם האחרונה ישבתם מול סרט תיעודי, שעוסק במלחמת העולם השנייה, בבריגדה היהודית שלחמה בנאצים, וביחסי אב-בן מורכבים ואף טרגיים, ונקרעתם מצחוק? אם אתם תוהים איך זה מרגיש, לכו לראות את "סובנירים" של שחר כהן וחליל אפרת, ששודר אמש בבכורה טלוויזיונית ביס דוקו, אחרי שזכה בפרס הראשון בקטגוריה הישראלית בפסטיבל דוק-אביב.

כהן, ילד מזדקן המתקרב לארבעים, לא התמיד בקריירה קולנועית אחרי שסיים את לימודיו (בהצטיינות) בסם שפיגל. אביו, שלמה (סליימן), המאוכזב מבנו שהשתמט מצה"ל, לא מצא אישה, לא הביא נכדים וגם מתהלך בבטלה. עד ששלמה מבריק ברעיון, ומגרה את הבן לעשות סרט אודות עברו המפואר בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, שלחמה על אדמת איטליה בחיילי גרמניה הנאצית.

כבר בשלבים הראשונים של הסרט מתברר לכהן שאביו בילה שנה אחרי המלחמה בהולנד, שם חגג את העובדה שמראהו השחום היה אטרקציה עבור הנערות המקומיות, וייתכן שאף השאיר מזכרת יהודית ורדרדה וצווחנית לאחת הנערות ההולנדיות (מכאן השם "סובנירים"). התגלית מפתיעה את כהן עד כדי כך שהוא מחליט לא רק להיענות לאתגר, אלא לקחת את אביו למסע באירופה, ולהתחקות אחרי עקבותיה של הבריגדה היהודית ולנסות ולגלות אחים או אחיות שאולי נולדו לו לפני כ-60 שנה.

סוד הקסם של הסרט נעוץ בעובדה שמערכת היחסים בין האב לבן יוצאת דופן ביותר: מצד אחד היא טעונה מאוד, רצופת אכזבות וציפיות שהתנפצו משני הצדדים, וחסומה בקשר שתיקה של האב בכל הנוגע לעבר ולרגשותיו בכלל. מצד שני, עד מהרה מתברר שמדובר בצמד סטלנים היסטרי. החיבור ביניהם משמש קרקע פוריה לשפע סצנות הזויות ומצחיקות עד דמעות, כמו אלו, סתם דוגמא, המתרחשות בזמן שהשניים נוהגים באוטוביאנקי ענתיקה באיטליה, מתחקרים טרמפיסטיות גרמניות על עיסוקי סביהן במלחמת העולם, תוך כדי פלרטוט מתמיד וצעקות של האב על בנו שיפסיק לעשן. לעתים קשה להאמין שאין תסריטאי מיומן מאחורי הדיאולוגים המזהירים הללו.

כהן לא נותן לצחוק להסיט אותו מהמסלול הרציני והעקרוני שסימן לעצמו, אלא משתמש בו בחוכמה כזרז לאבולוציה רגשית אצל האב. האוטוביאנקי לא מובילה אותם רק מאיטליה להולנד דרך גרמניה, אלא גם מתחנות הצחוק אל עצירות קריטיות של דמע ורגש שמצליחות לנגוע. סצנות בהן האב נכנע לזיכרון הכואב, ופעם אף פורץ בבושה בבכי, לראשונה לעיני בנו, מול אנדרטת זיכרון לחבריו, מגיעות ישר ללב; בדומה למתרחש בספר "הכל מואר", המכונית העתיקה והלא-מתפקדת היא הכלי אשר מוציא את הגיבורים למסע שתכליתו גילוי התפקוד הנכון, של כל אחת מהדמויות ושל שתיהן יחדיו.

הבן אמנם מביך את האב בגלל שלא שרת בצה"ל, אבל גם האב נחשף כנהג בוס, שסירב לקחת חלק בפעולות הנקמה הוולנטריות בנאצים שביצעו חבריו ליחידה, ושתואר אלוף ישראל באיגרוף, שהוא מתרפק עליו בנוסטלגיה, ניתן לו רק מפאת מחסור ביריבים. יחד עם הגילויים המאכזבים מגיעה ההתרככות. סופו של הסרט אכן נותן תשובה לשאלה האם אכן יש "סובנירים", אבל העיקר עבור השניים הוא שהמסע אל התשובה הצליח לפתוח את נפשו של האב ולאפשר פתרון אמיתי לבעיותיהם. בעצם עשיית הסרט, נכנסו שניהם לתפקיד חייהם, שבהווייתו הוא תפקיד של נוודים במסע. באחד המשפטים האחרונים בסרט אומר כהן כי "אבא שלי גרר אותי למסע הזה. בנה תפאורה, רקם עלילה והכניס את עצמו לתפקיד הראשי והכל בשביל שאני אעשה סוף סוף סרט. רציתי שהגיבור שלי יהיה אלוף, מאהב, לוחם אבל מי אני שיכתוב תפקיד לאבא סליימן", ומרמז בכך על התחושה שלמעשה כל אחד מהם כתב תפקיד עבור האחר, ובעורמה משך אותו פנימה, אל תוך התפקיד ואל תוך התהליך.

התהליך הזה הפיק סרט שמשחק בקומדיה ובטרגדיה באופן גאוני. "סובינירים" היא אחת ההפקות המוצלחות ביותר שהעניק יס דוקו לצופיו: גם בערוץ שהתווית "דוקומנטרי" תפורה על הכיס האחורי שלו, מתבלט הסרט הזה כיצירה ייחודית ומקורית שאיכותה אינה מוטלת בשום ספק.