תל אביב 2001

קודם כל, לא מדובר באותה להקה. זאת לא מוניקה סקס של 95', פצעים ונשיקות, אפילו לא קרוב. פיטר רוט, יהלי סובול, שחר אבן-צור, שלושה מחברי הלהקה ההיא שדרסה אז את הארץ נמצאים כאן. אבל זו להקה אחרת לגמרי. עברו שש שנים, קריטיות למדי, ועכשיו, כשהם חזרו לנגן יחד (מינוס יוסי חממי + אלדד גואטה בעיבודים), אין להם כמעט דבר עם רוח הנעורים, חדוות הרוקנרול, התמימות, והאהבה שהיו להם אז.

וזה לא שאין דברים אחרים. יש. "יחסים פתוחים" הוא אלבום מהוקצע שמופק, מעובד ונשמע כמו שצריך (רק להעלות קצת את התופים במיקס וזהו), ויש בו גם כמה שירים ממש טובים, אבל הוא לא מנסה או חושב להתקרב למה שהלך אז. זכותו, זכותם.

הסיבה לכך שאני קצת עצוב היא ההיעדרות הנוכחת של הרגש והאמוציות, במיוחד בקולו של סובול. אני מבין לליבו כשהוא מנסה להישמע קצת כמו ריד, אני ממש מעריך את יכולת הכתיבה שלו, אבל אני רוצה אותו מתפוצץ. לא מתנהל ברישול, ריקני משהו, אדיש. הוא יכול לכתוב מוזיקה הרבה יותר טובה מזו, זה ברור כשמש. וזאת לא עצלנות שמונעת ממנו. חבל.

הדיסק נפתח ב"כביש מהיר". שיר נסיעה מצוין, שמועד מעט בפזמון אבל מסיים נהדר. לנוכח האינטנסיביות של הגיטרות והקצב, נדמה כי השירה מעט מודבקת, לא מובנית, כמו אדם ששר עם הרדיו. ב"איש קש", השיר הבא, אני כבר לא מוצא צידוק לבחירה הווקאלית.

השיר הטוב באלבום הוא "גשם חזק" שכתב, הלחין ושר אבן-צור, ושמזכיר כמה חן יש כשחוטאים בשחרור. גם שירו השני של אבן-צור באלבום, "מוצ"ש בקניון", חמוד למדי, כמו גם "מלכת היופי", בעל הטקסט הנהדר של סובול. שיר הנושא, האחרון באלבום, עושה גם הוא טוב לחוויה הזאת כשהוא מנדב מעט עניין מהעיבוד, לנוכח העובדה שלא מקבלים אותו מסובול.

"לא בא לי לנצח כבר את העיר הזאת" שר סובול ב"הפוך בשמש" (המושפע בכבדות מובנת מהמשפיע העולמי בק הנסון). תיהנו.