וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פאק הוליווד

19.7.2001 / 10:42

לקראת נעילת פסטיבל הקולנוע בירושלים, מציידת אתכם יעל בדרשי בשתי המלצות ובאזהרה אחרונה לשבת

Ivansxtc – לחיות ולמות בהוליווד

השנאה היוקדת להוליווד הצבועה והמושחתת מזינה הרבה במאים, וברנארד רוז הבריטי הוא אחד מהם. רוז ביים כמה סרטים הוליוודיים ופשוט נמאס לו מהשיטה המסואבת של האולפנים, שמכתיבים את התכנים ומסרסים את היוצרים. "אתה מבקש ממישהו להזיז כוס על הסט, ועשרה אנשים מתווכחים מי צריך לעשות את זה, לפי חוקי האיגודים", מקונן רוז. התפתחות טכנולוגיית הווידאו הדיגיטלי, פעילות קבוצת "דוגמה" וסרטים כמו "פרויקט המכשפה מבלייר" הוכיחו שיש גם דרך אחרת לעשות קולנוע. רוז התלהב מחידושי הטכנולוגיה עד כדי כך, שהכריז "הסרט מת, יחי הקולנוע", וניבא שתוך כמה שנים האולפנים הגדולים יתמוטטו לטובת הווידאו והיוצרים העצמאיים (נבואה תמימה שמעולם לא הגשימה את עצמה). יחד עם חברתו המפיקה ליסה אנוס (שמשחקת בסרט) הוא עשה סרט שחותר תחת הוליווד הן בסגנון העשייה והן בתכנים.

ההשראה לסרט באה מהסיפור "מותו של איבאן איליץ'" של טולסטוי, אבל אין הרבה קשר בין השנים, כפי שאין דמיון בין סנט פטרסבורג ללוס אנג'לס. איבאן ההוליוודי (דני יוסטון, בנו של הבמאי ג'ון יוסטון) הוא סוכן שחקנים מצליח. הוא מסניף כל סם בר הסנפה, שוכב עם כל בלונדינית בסביבה, מתחנף, משקר ומשחק את המשחק לפי החוקים המקובלים. בשיא הצלחתו כסוכן, נפער פתאום סדק בחייו החלולים: הוא מגלה שיש לו סרטן ריאות. הימים האחרונים בחייו הם ימים של התפכחות כואבת. הוא מגלה שאין לו חברים אמיתיים ושחייו היו חסרי משמעות. רוז נוגע בטאבו של המוות: מותו של איבאן מסרטן הריאות מאוד לא אסטתי, לא הוליוודי, מזעזע ומעורר פחד עמוק במיוחד בגלל הריאליזם שלו. אופרה של ואגנר מלווה את הפסקול, וההרואיות הבומבסטית שלה רק מדגישה את סתמיות חייו ומותו של איבאן.

רק תשעה אנשים עבדו על הסרט הזה: הוא צולם כמו סרט תיעודי במצלמת כתף, ונערך בבית. יש עוד הבדל גדול בין הוידיאו החשוך לפילם האיכותי, אבל האיכויות בהחלט מרשימות. אבל חוץ מהקטע הטכני, יש בסרט גם כוח, הרבה בגלל המשחק של דני יוסטון. זה לא סרט קל לצפיה, אבל שווה לראות אותו.
מומלץ ליוצרים עצמאיים ולמי ששוקל להפסיק לעשן.

* הסרט "Ivansxtc - לחיות ולמות בהוליווד" יוקרן בסינמטק 2 בשבת, 21.7, בשעה 23:45



הרמוניות ורקמייסטר

מבקרים נוטים להתנצל לפני שהם ממליצים על "הרמוניות וקרמייסטר" של הבמאי בלה טאר: זה בשחור-לבן, זה נורא ארוך, זה הונגרי, זה מלנכולי, זה סתום ולא מובן, זה כתב חידה קשה לפיענוח. כאילו, לא לקהל הרחב. אבל כמו שאפשר ליהנות מספריו של אומברטו אקו בלי להבין את כל הסמלים והרמזים מהנצרות, כך אפשר למצוא פרשנות אישית גם לסרט המוזר והגדול הזה,ששואב לתוך יקום אחר, קר, אפל, על-זמני.

כשנכנסים לעולמו של בלה טאר מומלץ לוותר על האגו, להצטייד בסבלנות אין קץ, לכבות את הפלאפון ולשכוח מהעולם שמסביב. זה סרט אפוקליפטי על עיירה בהונגריה, הנמצאת על סף חורבן. משהו אפל ומפחיד עומד באוויר. קרקס נודד מגיע לעיירה, ואיתו פגר של לווייתן ענק ואטרקציה בדמות נסיך בלתי נראה. גיבור הסרט, מי שמוביל את העלילה הנפתלת, הוא מחלק עיתונים צעיר, עני ותמים: דמות אנושית ומעוררת הזדהות. ידידותו המוזרה עם מוזיקאי זקן וחכם ואשתו השטנית (השחקנית חנה שיגולה) מסבכת אותו בקונספירציה פוליטית סתומה. סקרנותו לגבי הלוויתן בפרט ופלאי תבל בכלל, מושכים אותו לתהום. לא ברור מה הרסני יותר: ההרס והאלימות שבחוץ או התהום המחשבתית, הדברים שהמוח האנושי לא מסוגל לתפוס.

אם יש קולנוע שבאמת חותר תחת הוליווד ומוכיח שיש קולנוע אחר, זה הקולנוע של טאר. הוא מנותק לגמרי מחוקי השוק והכלכלה, מתכתיבי הבידור או התעשייה, מדרישות הקהל. ההכרזות הנמהרות על מותו של הפילם לעומת הווידאו קורסות כשרואים את הקולנוע המסוגנן, הכוריאוגרפיה של המצלמה, השוטים הארוכים והרחבים של טאר. ברנארד רוז יכול לטעון עד מחר שהפילם מת, אבל כל עוד יש במאים עצמאיים וקשי עורף כמו טאר ההונגרי, טענתו מופרכת. טאר, כמו הלוויתן הענק שבסרטו, שייך לזן נכחד של יוצרים. נשארו בעולם עוד שניים-שלושה לווייתנים כאלה, מעוררי יראה, סתומים, קסומים. והם מוצגים לראווה בקרקסים הנודדים של הקולנוע, ומצדיקים את קיומי הפסטיבלים.
מומלץ לחובבי קולנוע אירופאי אניגמטי, למי שאוהב לחשוב לבד ולא רוצה שיאכילו אותו בכפית, ולמי שלא מפחד מסרטים ארוכים והונגרים בשחור-לבן.

* הסרט "הרמוניות ורקמייסטר" יוקרן בסינמטק 1 בשישי, 20.7, בשעה 15:30, ובסינמטק 3 בשבת, 21.7 בשעה 13:30

פיות נבערות

אנטוניה ובעלה החתיך חיים להם באושר ועושר בביתם היפה שברומא, מאוהבים נורא. פתאום, בלי הכנה מוקדמת לאנטוניה או לצופים, הבעל נהרג בתאונת דרכים (אפקט ההלם מזכיר מאוד את מותו הפתאומי של הנער ב"הכל אודות אמא"). במהלך האבל מגלה אנטוניה שלבעלה היתה מאהבת בדירה נסתרת. היא הולכת לפגוש את המאהבת ומגלה לתדהמתה שהמאהבת היא בעצם מאהב ממין זכר, וקן האהבים הוא קומונה של הומואים וקוקסינלים.

אחרי ההלם הראשוני מבגידת בעלה הדו-מיני, היא מגלה אמפטיה למאהב העצוב – אחרי הכל, גם הוא סבל, לבד על הגג שבתות וחגים. הקהילה העליזה מאמצת את אנטוניה כמו משפחה חמה: הם מבשלים לה פסטה, משתפים אותה בבעיותיהם ומעריצים אותה בגלל שהיא אשה אמיתית. אנטוניה מתאוששת מהר, והמאהב ההומו מוצא תנחומים בחיקה החמים.

גם למי שמגלה עניין בסיסי בנושא, הסרט מופרך ומעצבן. ההומואים מוצגים באופן סטריאוטיפי - צבעוניים, אקסטרווגנטים וקולניים, כל מה שמעניין אותם זה מסיבות, אוכל, אורגיות ובגדים, וכמובן, יש ביניהם חולה איידס גוסס, להזכירנו שיש גם צד טרגי לחיים.

ניכר שהבמאי הושפע מ"הכל אודות אמא" של אלמודובר, אבל ההשפעה חיצונית בלבד. אין בכלל מה להשוות בין המלודרמה המורכבת והנפלאה של אלמודובר לסרט הרדוד והילדותי הזה, למרות שהמוטיבים דומים.
לא מומלץ, אפילו לא לתלת מיניים.

* הסרט "פיות נבערות" יוקרן בקולנוע לב סמדר בשבת, 21.7, בשעה 15:15


טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully