הצצה נעימה: "המזימה" היא ניסוי סוציולוגי פשוט אך יעיל

רגע של נוסטלגיה: לפני שנים לא רבות החליט יגאל שילון לארגן התקף לב קטן לכמה סלבס, וביים מתיחה אכזרית במיוחד בה גרם להם לחשוב כי נחטפו לאדמת סוריה וכעת משמשים כקלפי מיקוח. שילון חשב שזה יהיה נורא מצחיק, ובאמת, אפשר לשאול את הנמתחת רולנדה שגראן איזה קטעים היה לה ברגעים שראתה את המוות מול העיניים בדמותו של קצין סורי חמוש. הקהל בבית הזדעזע ונבח קצת שזה כבר עובר כל גבול, ושילון התקפל וחזר לחלק מכונות כביסה לאנשים שמחליקים לרצפה בחתונה שלהם.

מאז זרמו מים רבים בביוב, והיגאל-שילונים, מסתבר, לא מתים - הם רק משתכללים ומדמיינים שיש להם ערך מוסף. גם הקהל בבית מצידו פיתח כבר מזמן קהות חושים עצבנית, וכך אפשר להעביר תוכניות כמו "המזימה" של אילן שושן כ"תוכנית שבוחנת את האופי האנושי במצבי לחץ" ולא כמה שהיא באמת- "פספוסים" לאניני טעם (שלא לדבר על כך שגם הפעם מדובר בהעתקה של פורמט חו"לי, אכן אומת טלוויזיה מקורית התיישבה בציון).

ובכן, מסומנים מראש ארבעה קורבנות, ההפקה מתכננת להם סצינה מלחיצה אימים שנראית כלקוחה מתוך סרט (במקרה של אתמול - הנמתחים עדים כביכול לתכנון וביצוע רצח בידי פושע נמלט, ומאוחר יותר מאוימים ישירות על ידו), בוחנת את תגובותיהם השונות לפרטי פרטים ומתעדת הכל ב-50 מצלמות. בנוסף נשמעים ניתוחי ביניים קצרים מפי מומחים - פסיכולוגית שקובעת כי נמתחת מספר 1 מצויה חזק בדה-ריאליזציה, מומחה לשפת גוף הקובע כי נמתח מספר 3 נראה "מפוחד" (ת'שבע?) ועו"ד פלילי שמודיע לכולנו שאי דיווח על פשע כמוהו כשיתוף פעולה בעיני החוק, תודה, באמת לא ידענו קודם. בסוף יבקשו שנמלא דו"ח מעבדה וזהו.

בשלב סף קבלת השבץ יוצא מאחורי הקלעים אילן שושן, מינוס הסיגר, ועכשיו כולם לקחת אוויר ולעשות ביחד "פספסת, אה-או אה-או" וגו', אך האמת שאם ליפול קורבן למתיחה מבהילה, דומני שכולם יעדיפו את שושן על פני שילון. לפספוסים יש טעם של סרטי חתונה מהאייטיז עם פירורים של בורקס תפוחי אדמה, והיא סמל לכל החלקים הרקובים בתרבות שלנו, כמו אנשים שבשם הסחבקייה שופכים עליך נפט ומציתים אותך בכיף כדי לחגוג את קבלתך ליחידה צבאית, ובסוף מנחיתים עליך צ'אפחה ואומרים "סתאאאם, אחשלו, מה אתה כבד, הכל בצחוק".

אצל שושן, לפחות, הם ייצאו בתחושה שתרמו את כבודם העצמי לטובת הסו-קולד מדע, ואז מה אם כל הנמתחים של "המזימה" יצאו בסופה סוג של כוסיות, כולל גולן הפוזאיסט שגם תחת סכנת מוות עצר לבדוק במראה אם החולצה שלו לא התקמטה חס ושלום. אז הם לא יצאו נורא מגוחכים, ובכל זאת, אם תשאלו אותי, היו צריכים לתת להם לפחות חולצת סוף מסלול שכתוב עליה "הייתי עד לרצח, רדפו אחרי ואיימו לי על החיים וכל מה שקיבלתי זה הטי-שרט המעפנה הזאת", או לחילופין המשפט בעל הפוטנציאל הקאלטי של "קורבן הרצח", "אחח, ירו בי, ירו בי, אני מת". אולי שווה אפילו לחזור אליהם עוד חודשיים ולבדוק סימנים לפוסט-טראומה.

בשורה התחתונה, "המזימה" היא ניסוי סוציולוגי לא נורא מתוחכם, אבל כזה שעובד. היא לא מחדשת הרבה מבחינת מוסר ההשכל המובן מאליו, אבל בדרך מספקת היטב את יצר המציצנות האנושי, ובסך הכל, היא כאן קודם כל בשביל זה. כך או כך, יהיה נחמד לעקוב אחריה. רק תיזהרו שהיא לא תעקוב אחריכם קודם.

"המזימה", יום ג', ערוץ 10