רותי אגסי

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

אני אוהבת מוזיקה אתנית ומזרחית, גם את עמיר בניון. אני בדרך כלל לא שומעת שום מוזיקה בזמן שאני עובדת. העבודה במעבדה היא זמן השקט שלי. במעבדה אני מדפיסה, מתבוננת, עורכת, מצרפת ומנקה. בדרך כלל אני קוראת בין טסט לטסט ואני תמיד מקדישה חלק מהזמן לטלפונים.

העבודה עצמה ממושכת ומורכבת משלבים רבים. ההדפסות ידניות ודרוש ים טסטים רבים בכדי להגיע לסקאלת הצבעים הראויה. אני גם בדרך כלל משהה את הטיפול בנגטיב כדי לחזור אל הקונטקט מרוחקת יותר ואובייקטיבית יותר. האמת היא שיש מקצבים בעבודה עצמה. יש לה פעימות, כמו מטרונום, אולי.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני יותר ניזונה מספרים, סרטים ואמנות פלסטית. מבחינתי, הכיוון בעשייה שלי הוא של פריימים קולנועיים בודדים, שעשויים להפוך למשהו יותר ספרותי בחיבור ביניהם. גם הרבדים המצטרפים של החיים, הטוב שבהם ובעיקר הרע, מתבטאים באופן משמעותי בעבודה שלי.

אני לא יכולה להביט ביצירה ספרותית שמרגשת אותי ולהגיד שיש קשר בין הכתיבה ליצירה שלי, מי אני שזה יופיע בעבודה שלי. אני שמחה להתחבר לסופרים שאני אוהבת באופן שבו הם מדברים על הדברים, לסוגיות שהם עוסקים בהם. כשאני קוראת סופר שאני נורא אוהבת, כמו נטליה גינצבורג או סול בלו, אני קוראת מיד את רוב הספרים שלהם ומתאהבת בהם לגמרי.

יש לי עומס אדיר של ספרים. יש לי המון ספרים יפנים מופלאים. אני מתחברת לספרות יפנית דווקא בגלל שהמרקם שלה כל כך שונה, דווקא בגלל האי-חיבור. אצל יואל הופמן אני מתחברת למבנה, שהוא מבנה של שירה שמדבר פרוזה. אני אוהבת גם החיבורים הלא מוגדרים מראש של ז'ורז' פרק. אני חושבת שמילת המפתח שלי בחיבור אל סופרים שונים היא ניואנסים. הניואנס משמעותי בעבודה וחשיבותו כמעט זהה לאלמנטים בפריים.

מבחינה קולנועית, מלבד דיוויד לינץ', אני מתחברת לעבודת האור המצוי של קבוצת דוגמה. אני אף פעם לא משתמשת בפלאשים. אצלי, האין אור מהווה מקור אור. נפגשתי עם מישהי שראתה עבודות שלי והיא אמרה לי משהו מאוד נכון, שלא ידעתי להגדיר אותו קודם. אצלי האור תמיד מופיע בתוך הדבר, מתוך העבודה, לא מבחוץ. זה אלמנט שתמיד קיים בעבודה. אני מתחככת עם העבודה שלי הרבה שנים ורק עכשיו שמתי לב לזה.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

לא הייתי משנה דבר ברחוב מגוריי המופלא – כיכר היל שבתל אביב.

מה ההתמכרות שלך?

אני מכורה לסרטים בבית ולגינה שלי. אני אוהבת קולנוע מאוד. עם השנים אני רואה יותר ויותר קולנוע בבית. בטלוויזיה אני צופה בעיקר כדי להירדם. ההתמכרות האמיתית שלי היא הגינה שלי. אני אוהבת אותה, מטפחת אותה, היא כמו פלא בעיניי. לא ידעתי לעשות כלום בגינה, ועם השנים ועם המון ניסוי ותהייה וצמחים שנבלו ומתו התמכרתי לגמרי. זה מקסים. חתיכת טבע באמצע העיר, זה מלבב.

למי היית מכניסה מכות?

ברור שלאף אחד. זה לא לגיטימי בעיניי בכלל להתייחס לזה.

מה הרינגטון שלך?

הרינגטון הראשוני שמגיע עם המכשיר הוא הרינגטון שלי.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

אני לא שותה אלכוהול משום שזה גורם לי לכאבי ראש. בלי שום קשר לאלכוהול, אני תמיד אשמח ללכת לשתות עם חברים ומשפחה בבית קפה, משהו שאני מאוד אוהבת לעשות.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

מי שבא לו ומי שמזדמן לו. אין אף אדם שהייתי נורא רוצה שיראה את העבודות ויגלה אותי או משהו כזה. אין לי את זה.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

אף מכשיר חשמלי לא מפחיד אותי. אני אדם רגיל ולא מיוחד.

במבט ראשון נראה שאפשר לומר שרותי אגסי (57) מצלמת נופים. לפעמים הם מופיעים בנגטיב, לפעמים בשחור ולבן, לפעמים מצולם החלל הפנימי של בית ולפעמים מצולם פרח קטנטן מקרוב. מבט שני, לעומת זאת, מעלים את כל הסממנים החיצוניים, את כל האלמנטים המוגדרים שמופיעים בפריים ומשאיר טווח עצום של רגשות מרוחקים, מודחקים, כמעט כואבים.

"אני מצלמת תהליך", אומרת אגסי, "זה קצת כמו לצלם אוויר. זה קשה אבל זה בדיוק מה שקורה בעבודות. קשה לדבר על תהליך או להגדיר אותו בתוך הפריים, בדיוק כפי שקשה לצלם אוויר. הנושאים הם מה שמתווסף לעבודות בדיעבד. אני באה עם עצמי. עם התחושה שלי למקום, עם המראה של המקום, עם משהו שמדליק אותי בו. בהרבה מקרים מקום ציבורי הופך לפרטי בצילום".

אגסי, שהיא גם אימה של אמנית המיצג נלי אגסי, הגיעה ללימודי צילום בקמרה אובסקורה ב-82', לאחר שלמדה כתב תנועה בשנות ה-70' בבית הספר של נועה אשכול. לאחר סיום לימודיה החלה גם ללמד בקמרה אובסקורה. את תערוכות היחיד שלה החלה להציג ב-1985, בבית העיתונאים. מאז עברה בגלריה בורוכוב, מוזיאון עין חרוד, גלריה לימבוס, גלריה פוקוס בלונדון, גלריית ויצ"ו חיפה וגלריית מוסררה שבירושלים. דרכה משובצת גם בתערוכות קבוצתיות רבות ועבודותיה נמצאות גם באוספים פרטיים ובאוספי המוזיאונים עין חרוד וינקא דאדא שבעין הוד.

ב-11.5 תיפתח בגלריה לצילום של המדרשה בבית ברל תערוכה קבוצתית בהשתתפותה, "בהיעדר גוף". בתערוכה, מנסה האוצרת שפי בלייר לבדוק את שאלת ה"נעדר נוכח" בעבודותיהם של אגסי, גלעד אופיר, יוסי ברגר, דרור דאום, פזית טל אור, נורית ירדן ואוהד מטלון, כקבוצת צלמים שעוסקת במושג ההיעדר בצילום בכלל והיעדר הגוף בפרט. נדמה לפרקים שהעבודות של אגסי, שהציגה בעברה גם דימויים מטופלים שצולמו מהטלוויזיה, החליפה את הגוף האנושי הצפוי במסע במתרחש בתוכו, בהפיכת הנופים החיצוניים למעמקי הנפש.

"לא משנה איפה אני מצלמת, ואני מצלמת בארץ רק בשנים האחרונות, אני מצליחה להפגיש את הצילום הארצישראלי שלי עם הצילום האחר, הלא מקומי", היא מספרת, "אני מרכיבה את הסדרות הרבה אחרי שהצילום נערך ואין שום מניעה שנוף מאפריקה יתחבר לנוף מתל אביב. אני אף פעם לא מגדירה פרויקט מראש. העניין כאן הוא התחביר, החיבור בין העבודות. אני עובדת קצת כמו עורך לשוני".