סימפטיה לסתם

ערב צאת אלבומה החדש של השרלטנז, העניינים נראים על הקרשים מתמיד: האלבום הקודם שלהם היה לא משהו, החלש ביותר בקריירה של 17 שנים; אלבום הסולו של טים ברג'ס, סולן הלהקה, כשל טוטלית; והיו גם דרמות זוטא של דיבורים על התפרקות, חילופי חברת תקליטים ושכאלה. אבל להקה שהתגברה על מות הקלידן האשף שלה (רוב קולינס, שהתרסק בתאונת דרכים לפני כעשר שנים, כשנהג שיכור לאולפן ההקלטות) ודאי יכולה להתגבר על כמה צביטות קטנות לאגו.

ואכן, "Blackened Blue Eyes", הסינגל הראשון שהשרלטנז שיחררו מ"Simpatico", אלבומם החדש, מהמם למדי, ומראה שהפוטנציאל עוד קיים. הבעיה היא ששאר האלבום לא משתווה אליו ברמתו, והתוצאה הסופית בינונית למדי.

היתרון היחסי של השרלטנז טמון בסאונד הייחודי שגיבשו לעצמם, אי שם בין רוק לדאנס, בנישה פוסט-מדצ'סטרית שהיא בעיקר שלהם. וכיוון שלא הרבה להקות השכילו לחקות אותם, השרלטנז גם לא נאלצו להמציא את עצמם מחדש בקיצוניות בכל סיבוב כדי להיבדל מהמתחרות (ע"ע סינדרום רדיוהד, למשל). בכל אלבום השרלטנז הכניסו איזה טוויסט קטן חדש, אבל בעיקר לא שינו הרבה.

"Blackened Blue Eyes" ממשיך יפה את הקו הזה. מאוד שרלטנזי מחד, ועדיין נשמע אחלה גם בואכה קיץ 2006 מאידך. הבעיה היא שלמעט הסינגלון המלהיב הזה, רוב השירים פה חצי אפויים (או סתם לא מספיק טובים), ובסופו של דבר לא נחרטים מהם יותר מהו?ק וחצי קליטים. "For Your Entertainment", למשל, הוא דוגמה טובה לכך. המלודיה היא מהקליטות שבנמצא, הגרוב בראש טוב, ועדיין ההנאה מהשיר לא שלמה כי משהו שם לא תפור עד הסוף.

ברמת העיקרון, השילוב בין האורגנים הנמרחים לגיטרות-בס-תופים וגרוב - הפעם בתוספת קצת מקצבי רגאי, שמשתלבים לא רע – עדיין עושה לי את זה, רק שמישהו שם שכח לעשות הפעם בקרת איכות לשירים עצמם. זאת אולי לא שרלטנות איומה כמו שמבקרים רבים מכסחים כעת, אבל זאת גם לא ממש יצירת מופת שתיזכר לדיראון עולם. או עד החודש הבא. סימפטיקו כזה.

השרלטנז, "Simpatico" (הד ארצי, Sanctuary)

הרבה מילים טובות הורעפו על האלבום הקודם של קלקסיקו, "Feast of Wire", ויש להודות שכשמגיע – אז מגיע. השילובים המענגים של חברי הצמד, ג'ואי ברנס וג'ון קונברטינו, בין אלט-קאנטרי נוגה, תיזמורים דרמטיים, שירה מיוסרת ומריאצ'י באווירת צ'יקו לטינו הגיעו שם לשיא מרשים. ובכל זאת, קלקסיקו נשארה משהו שבעיקר מיטיבי לכת במשעולי האינדי מכירים ומוקירים (וגם ננסי סינטרה, שגייסה אותם לעזרתה באלבומה האחרון).

אבל כמו שני קאובויז ששהו יותר מדי זמן באפלה, ייתכן שגם ברנס-את-קונברטינו החליטו שבא להם קצת אור זרקורים; ואולי גם ההלל ההיסטרי שנשפך על האלבום ההוא הגביר אצלם את התיאבון. מה שלא תהיה הסיבה, "Garden Ruin", האלבום החדש של קלקסיקו, הוא האלבום הכי קונבנציונלי שלהם. אין בו למשל נעימות אינסטרומנטליות, כמו שהיו בכל אלבומיהם הקודמים; מינון התיזמורים הופחת לטובת עיבודים יותר פופ-רוק-פולקיים; והתחושה הכללית היא פחות של "דיסק אווירה", ויותר של אסופת שירים.

הבעיה היא שעם כל החיבה לחבר'ה, על הסאונד המעניין שלהם, חלק גדול מהשירים פה לא משהו. כלומר, לא איזו התרסקות מביכה, אבל כמו שאמר פעם חקלאי פיקח: אם אתם רוצים תרנגול ששוחה, אולי כבר עדיף לקנות ברווז? הבחירה של קלקסיקו בעיבודים סטנדרטיים יחסית משחקת לרעתם גם מסיבה נוספת – היא מחמירה את קריטריוני השיפוט. אם עד עתה ריחפו הקלקסיקנים בטריטוריות מוזיקליות פחות או יותר עצמאיות, הרי שעם התקרבותם לאגפים היותר טיפוסיים של האלט-קאנטרי-אינדי-פופ, כבר יש יותר נקודות השוואה. והתחרות, באופן טבעי, נהיית יותר קשה.

מה שבכל זאת מציל את הדיסק מצחיחות מדברית, הוא שלצד השירים הסתמיים יש פה גם כמה קטעים יפים, שנשענים על הסאונד המורכב והאהוב של ההרכב. "Cruel" הפותח, למשל, משלב באלגנטיות חצוצרה דרמטית ופסנתר לצד הגיטרה-בס-תופים; גם "Roka" הוא סוג של קלקסיקו-קלאסי, עם פזמון בספרדית ואווירת מערב פרוע בקצוות; וגם "Deep down" ו-"All Systems Red" עושים מלאכתם נאמנה יחסית. ועדיין, הם מסוגלים ליותר.

קלקסיקו, "Garden Ruin" (סיטי סלנג, NMC)