פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מוזיקאי הוא קובי אור מתוסכל

      בועז גולדברג פגש את קובי אור, שמספר למה הוא לא אוהב את הכתיבה שלו ולמה הוא חייב להמשיך לכתוב

      לקראת הראיון עם קובי אור צפיתי שוב בסרט הדוקומנטרי על אודותיו - "אור קשה אור רך". עם כותרות הסיום של הסרט, שייצא בקרוב בפורמט די-וי-די, יצאתי את הבית ועליתי למונית שירות של קו 5. התיישבתי בשורה הראשונה, ממש מתחת למסך פלזמה ששידר פרסומות ומבזקי חדשות. במסך הופיעה שקופית מבזק מטעם אתר NRG מבית "מעריב". הכותרת זעקה: "מחפשים את קובי אור". אחרי שגמרתי להיבהל, התברר לי שעיתון המוזיקה האמריקאי "רולינג סטון" וערוץ המוזיקה MTV עובדים על סדרת ריאליטי חדשה שבה "יימצא מבקר הרוק הגדול הבא". האם העובדה שאתר מיינסטרימי ישראלי החליט לנסח כותרת שכזו מעידה על כך שקובי אור הפך לאייקון? "זה מוגזם", אומר אור, "האגדתיות שלי הולכת יד ביד עם האמא הערבייה של שמעון פרס. ישנם אנשים שעדיין מאמינים שיש לו אמא ערבייה, ומספרם גדול מאלה שקנו את הדיסק הראשון שלי".

      הדשא של השכן ירוק באותה מידה

      לפני שבע שנים עלה קובי אור על במה קטנה בפסטיבל "נקסט" והקריא טקסטים על רקע לחנים של המוזיקאי קוב, הגיטריסט שליווה אותו. אותה הופעה הולידה אלבום לייב בשם "טרקסטים" - אלבום נפלא שמכר עד היום כ-250 עותקים. אחד המסרים המרכזיים שעולים מהטקסטים של "טרקסטים" הוא שגם אם תהיה הכי טוב במה שיש לך, תמיד תימשך למה שאין לך. זהו הסיפור של קובי אור, אבל במקרה שלו, לא מדובר בתכונה קטנונית בנוסח "הדשא של השכן ירוק יותר", אלא בכתיבה שמצביעה על כך שהדשא של השכן ירוק באותה מידה, ושאם נשכיל לתפוס את זה, נוכל לחיות בחלום. הכתיבה של קובי אור היא תולדה של רצון אדיר להרחיב את הפריזמה, ליצור פנורמה ולהשתחרר מהבלי העולם הזה, ולפעמים נדמה שבניגוד גמור למבקרים שכל מבוקשם הוא להביע את דעתם, אור עוסק בביקורת כתירוץ לחקור ולרפא את עצמו. למרות שהוא לא מודה בזה, אחת הסיבות העיקריות לעוצמה שלו טמונה בעובדה שהוא אדם צנוע.

      "אחרי שקראתי בגיל מאוד צעיר את 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס, לקרוא למה שאני עושה 'כתיבה' זה באמת יהיר", הוא אומר, "אני מעדיף לקרוא לזה 'צירוף משפטים'. באופן כללי אני חושב שהטקסטים שלי ממש לא טובים. אני עושה כל מיני קולאז'ים בלתי אפשריים, בורח לכל מיני מקומות. זה לא לעיתון, זה מקסימום למגזין רוק. אני חושב שאני באמת לא יודע לכתוב טוב, אבל אותי זה מדליק. מצד שני, אני לא יכול להגיד שאני אדם צנוע. פעם שמעתי משפט טוב: 'אתה לא כל כך גדול כדי להיות צנוע'".

      הביקורת הראשונה שלו התפרסמה ב-1979, בעיתון זירוקס בכתב יד, שהוא הוציא בעצמו - "חמור" שמו. במרוצת השנים, כשיותר ויותר אנשים שמו לב שהוא מייצג עיתונות אחרת - כזו שמחדשת ומשרתת את הקורא ואת הכותב כאחד - כמעט ולא היה עיתון שאור לא הופיע בו. כשנכנס לתקופות שבהן לא כתב באף עיתון מסחרי, הוא החזיר לפעילות את הפנזין שלו, שאותו חילק חינם בחנויות תקליטים. בתפר שבין האייטיז לניינטיז הלכה והתהוותה סביבו עדה של מעריצים, כאלה שהורכבו בעיקר ממוזיקאים ועיתונאים. במקרים מסוימים - כמו למשל בחיבורים שלו עם להקות כמו נושאי המגבעת, דורלקס סדלקס ופונץ' - היו אלה מוזיקאים שהם עיתונאים ולהפך.

      כשקובי אור כותב על מוזיקה הוא מצליח לעוף, אבל עובדה זו לא מנעה ממנו לפרוש מכתיבה לפני כשש שנים לטובת ניסיון להתמקצע בריפוי בפרחים. מי שהכיר את הכתיבה שלו לבטח לא הופתע מהגישה התועה הזו, שכן המילים של אור לעולם אינן מתבשמות מעצמן, ולכן הן כל כך ריחניות. להלן ארבעה משפטי קובי אור שמסבירים את הזריקה שלו היטב, גם אם על קצה המזלג: "אם תהפכו את המילה 'רעש', תקבלו את המילה 'שער'"; "הגיע הזמן למחוק את 'אהובי בנה לי בית' ובמקום זה לדבר על 'אהובי הוציא אותי החוצה'"; "כל בוקר אני מוחא כף לזכר אלו שנפלו לתהום כי נהגו בדמיון שלהם ברוורס"; ו"המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לשיר היא שאחרי שאתה פוגש בו, אתה רוצה להפוך לאילם מרצון".

      לו הייתי מתבקש לחבר למילים של אור פסקול, הייתי הולך על הצלילים המתוקים שמניבים רגבי העפר מקירות בטון. אלא שקובי אור, כיום בן 58, כבר מצא לו פרטנר - אפילו שניים - ובקרוב מאוד אף יוציא עמם אלבום שני. לאחר שכפה על עצמו פסק זמן ארוך מכתיבה, הפסקה שעלתה לו בהתמוטטות עצבים ובהתקפי חרדה ("הבנתי שהתגובה הפיזיולוגית להחלטה שלי לא לכתוב גרמה לי לשינויים פיזיים ממש לא סימפטיים", הוא אומר), הוא חזר. בטקסט האחרון שלו, שפורסם ב"חמור", הגדיר את הכתיבה שלו כך: "הכתיבה שלי היא מכתב ששולח אסיר עולם מרצון לבמאי הקולנוע האנגלי קן ראסל, שמתנגש במכתב התשובה של קן ראסל מעל האוקיינוס, ומההתנגשות הזאת יוצאים די הרבה זיקוקים שמעירים אפילו את הסירנות הכי מנומנמות".

      מקור השראה ענק

      במוצ"ש בחצות, ברחוב רש"י, בדירת קרקע זעירה שהוסבה לאולפן הקלטות, יוסי בבליקי (מוזיקאי וסולן להקת פונץ') ובועז כהן (עיתונאי-שדרן-מוזיקאי ואיש להקת פונץ'), יושבים ותופרים את האלבום הבא של קובי אור. בבליקי אחראי על ההפקה ("אני מקליט, שורק וחותך"), כהן על המוזיקה, אור על ההקראה. כהן ובבליקי שמחים להצהיר ש"קובי הוא מקור השראה ענק, אליל נעורים". קובי די שקט. כמות המילים שהוא מוציא מפיו קטנה באופן משמעותי מהשיטפון שהורגלתי אליו בשיחות הטלפון שניהלנו לקראת הפגישה - שבהן, אגב, קובי דאג להשמיע לי מוזיקה דרך האפרכסת ("עכשיו אני רוצה להשמיע לך את Burzum, להקה נורבגית שהסולן שלה יושב בכלא יותר מעשר שנים"), להקריא לי תרגומים נפלאים שלו לשירים של סופר הביט ריצ'רד בראוטיגן, ובאופן כללי להוות אוצר של ציטוטים מעיפים ומשפטים חכמים ("יש אנשים שאוהבים להסתכל בראי, וישנם כאלה שאוהבים להביט בחלון. בחלון יותר מעניין"). עכשיו, רגע לפני שקובי מקליט טקסט, הוא אומר: "לשמחתי, סוג המוזיקה באלבום הזה יפתיע הרבה אנשים. משום מה יצא לי שם של אחד שמסתובב ברחוב בחנות פתוחה, בגדים פרומים, לא מגולח, כל היום 'פאנק וזה', אחד שנכנס לבית קפה ומפיל בכוונה את המלחייה. זה לא נכון, זה בדיוק ההפך. השינוי הכי גדול שעברתי הוא בסביבה הקרובה שלי, בבית. זרקתי את כל הבית לפח ובניתי אותו מההתחלה. היום הכל נקי ובהיר שם, ויש מעט מאוד חפצים בתוכו. מרב, החברה שלי, הגדירה אותו נורא יפה: 'הבית שלך זה מגרש המסדרים הכי מתוק שאני מכירה'".

      איך אתה מגדיר את המוזיקה באלבום החדש?

      "תמיד היתה לי משיכה מאוד גדולה לאנשים שהכתיבה שלהם מאוד בארוקית, שופעת, מאוד מקושקשת, מתחילה בג' ועוברת לת' וקופצת והולכת לכוכבים למעלה. מצד שני, יש לי משיכה מאוד גדולה לתרבות של המזרח הרחוק, לפחות לחלק אחד ממנה, שהוא חלק הרבה יותר נקי, מצומצם, בהיר, מינימליסטי, פשוט, שקוף, שירי זן וכולי. אז מצד אחד יש לי משיכה לדברים שרוטים כמו הניו יורק דולז, ומצד שני יש לי משיכה מאוד גדולה לזמרים שעולים על הבמה ומלווים את עצמם רק בפעמון קטן. לכן, אם בדיסק הראשון הגיטרה היתה מאוד שורטת, בדיסק הנוכחי ניסיתי להעביר לבועז, אפילו בצורה קצת טלפתית, שאני נורא אוהב את הלהקה הגרמנית Tangerine Dream ואת המשטחים שלה, שנמשכים כמעט בלי התחלה ובלי סוף. אני חושב שבועז הצליח לעשות את זה. אגב, קראתי באיזשהו מקום שהאנשים מב??אדר מיינהוף היו מכינים את מטעני החבלה שלהם לצלילי מוזיקה של איזי ליסנינג".

      בועז כהן: "אני רוצה להגיד מאוד מאוד בעדינות שזה לא 'פרידה לאין קץ', יוסי בנאי מקריא נתן אלתרמן. לטוב ולרע - זה לא זה, אלא מעין אלבום פאנק עם קלידים, זאת אומרת מאוד מהיר ומיידי. אם הטקסטים הם אול אובר, אז העשייה היא מהמותניים ומטה".

      שיחה באולפן

      בבליקי: "אני חולם שהדבר הזה, הקו הזה של קובי, יהפוך להיות משהו שהוא כמו ואגנר".
      כהן: "גם אני. לא במובן שזה יהיה פופולרי, אלא כמו שמישהו אמר פעם - שיום אחד יעטפו בזה דגים, שזה לא יהיה נורא נדיר".
      בבליקי: "כשקובי מקריא, אני שורק. ובשריקה יש משהו...".
      בועז: "בשריקה יש משהו שהוא לא מילים ולא מוזיקה".
      בבליקי: "נכון. הייתי רוצה שישרקו את האלבום הזה, את המילים שלו, ואני מניח שזה מה שיהיה".
      קובי: "השרקן בשדה השיפון".
      בבליקי: "אני מניח שאין מנוס מזה שישרקו את היצירה של קובי. היא נועדה להישרק".

      איך אתם יוצרים קטע?
      בועז: "אנחנו כמו עורכים. אנחנו לא מתערבים או משנים את התוכן, אלא רק מארגנים את האלמנטים בתוך התמונה הכללית כדי להגיש את זה הלאה".
      בבליקי: "לא הייתי קורא לזה עריכה, הייתי קורא לזה 'לדחוף'. עריכה אומרת 'אוקיי, זה הולך ימינה וזה הולך שמאלה', ומבחינתי קובי הוא בדיוק במקום. אני רק רוצה לקחת ולדחוף את הנייר הזה עוד, לעשות לו פוווו".

      לעשות ממנו מטוס.

      בבליקי: "בדיוק! או אפילו טו-טו".
      קובי: "אני לא רוצה שיהפכו אותי לא לפרופסור דן מירון של הרוק ולא לצ'יקי עם סימני השפתון של לו ריד על הלחיים שלו. אני לא זה ולא זה וגם לא משהו באמצע".
      בבליקי: "אם זה יהיה בדרך שלי, אתה הולך להיות המיק ג'אגר הבא".
      בועז: "חה חה חה!".
      קובי: "לא, אני לא רוצה".
      בבליקי: "באמת! אבל במובן של המשמעות האמיתית של מיק ג'אגר".
      קובי: "אהה... במובן של 'איי קן גט נו סטיספאקשן'!".

      מחנה מולדבי מול מחנה מיברג

      קובי, איך אתה מתייחס לעיתונות הרוק של היום?
      "בצורה נורא נורא כוללת, אני חושב שכבר קרוב ל-25 שנה עיתונות הרוק מתחלקת לשני מחנות: יש לך מצד אחד את הילדים של שרון מולדבי, ומצד שני את הילדים של רון מיברג. זאת אומרת, מצד אחד כתיבה מאוד פשוטה, א'-ב'-ג', מאוד מסודרת, ואין בזה שום דבר רע, כמובן. מצד שני יש את הכתיבה היותר אישית, יותר שימוש במילה 'אני'. יש דברים נפלאים גם בזה וגם בזה, אבל לעניות דעתי צריך ללכת הלאה. זה כמו שאני לא מקבל את הדעה שג'ימי הנדריקס הוא השיא שגיטרה חשמלית יכולה להגיע אליו. אני נורא לא מאמין בזה. אני עברתי את גיל העשרים, גיל השלושים, גיל הארבעים וגיל החמישים, וכמו שאמר רפי לביא: 'את האוונגרד אני משאיר לצעירים'. מה שאני יכול להשתדל לעשות זה להעמיק במה שעשיתי עד היום. אני מאוד מקווה שיגיעו חבר'ה נורא נורא צעירים שייקחו את הכתיבה על מוזיקה לכיוונים שאני בכלל לא יכול לדמיין".

      לאיזה כיוונים אפשר ללכת?
      "למשל, אפשר ללכת לעניין של דגימה. אם יש סמפול במוזיקה, אז למה אי אפשר לעשות סמפול בטקסטים? אני עשיתי את זה בדיסק הראשון, בקטע 'איך להציע נישואים בלי מילים'. אבל אפשר ללכת עוד יותר רחוק".

      ומה היחס שלך לעיתונות בכלל?

      "אני קורא די הרבה עיתונים בעיון, ונורא חשוב לי להגיד שמהר מאוד הבנתי בחיים שלי שמה שאני אוהב הוא לא מה שכל האנשים האחרים צריכים לאהוב. זאת אומרת שאם הם לא אוהבים, אז זה לא אומר שהם טיפשים או לא מבינים. רוב העיתונות ממש לא מעניינת אותי ככתיבה. קשה להגיד שמשהו מדליק אותי במיוחד. העיתונאי שאני הכי אוהב הוא דווקא עיתונאי מ'מעריב' בשם מרדכי חיימוביץ'. מצד אחד יש לו כתיבה לירית עם דימויים ורוך ודמיון שופע; מצד שני יש בו משהו זן בודהיסטי, משהו מאוד שקוף ומאוד ברור, מאוד של לחם ומים; ומצד שלישי אני חושב שיש בו גם כאב ואפילו נואשות מאוד גדולה".

      מאיזה כסף אתה חי?

      "אני מקבל משכורת משלושת העיתונים הגדולים כדי שלא אכתוב אצלם".

      מיהו המוזיקאי האהוב עליך?

      "המלחין שאני הכי אוהב הוא מוזיקאי אוונגרדי אמריקאי בשם מורטון פלדמן. יש לו כמה רביעיות כלי קשת שאחת מהן נמשכת חמש שעות. המוזיקה שלו נורא חרישית. אני מגדיר אותה כאלוהים והשטן, עיוורים ובלים מזוקן, מגששים אחד לעבר השני כשהקהל מסביבם מעודד אותם בכוח מחשבתו. הכל לאט, לאט, לאט, ובשקט, בשקט, בשקט".

      אחרי הסשן באולפן, סשן שכאילו קרה מעצמו, אנחנו יושבים בפאב קרוב ברחוב המלך ג'ורג'. כהן קצת עייף, קובי מתעורר, בבליקי שותה ערק ונכנס לתפקיד המראיין. "קובי, מה אתה הכי פוחד שיקרה?", הוא שואל. קובי עונה: "האמן הצרפתי אנטונן ארטו אמר פעם: 'לאמנות יש תפקיד אחד, והוא להראות לנו שכל רגע השמים עומדים ליפול לנו על הראש'. היה לי שלב בחיים שהייתי נורא פרפקציוניסט. הכל היה צריך להיות מסודר בזוויות ישרות והכל היה צריך להיות מתוכנן מראש, ואוי ואבוי אם משהו היה קורה בחיים שלא תכננתי אותו. זו כמובן גישה לא בריאה, משום שהחיים הם פתוחים, הכל יכול לקרות. כיום אני בטוח בחוסר ביטחון, וזה כיף. הגעתי לשלווה בגלל שהשלמתי בשמחה עם העובדה שאין שלווה. הכל יכול לקרות, ואם הכל יכול לקרות, אז גם דברים טובים יכולים לקרות ולא רק דברים גרועים. תמיד חשבתי שהדברים הלא צפויים הם גרועים, אבל זה לא נכון. נדמה לי, אגב, שצורת הכתיבה המבולגנת שלי זה כאילו מחאה על הרצון שלי שהכל יהיה לא מבולגן, שהכל יהיה בנוי לתלפיות ועם בסיס חזק".

      מה אתה הכי רוצה שיקרה?

      "פעם עשיתי רשימה של כל הדברים שאני הכי רוצה שיקרו לי, אפילו הכי מטורפים, והופתעתי שלא הגעתי ליותר משלושים פריטים. אחר כך עברתי על הרשימה והבנתי שאת הרוב המוחלט אני רוצה להגשים לא בגלל שאני רוצה, אלא כדי שאנשים אחרים יראו מה יש לי. ואז הבנתי שזה נורא מיותר, שזו חשיבה יאפית, ואני מתעב יאפים. אז נשארתי עם איזה שלושה-ארבעה דברים שבאמת חשוב לי לעשות אותם, ואתה יודע מה? אלה לא דברים בשמים. אחד מהם זה להקים משפחה ושיהיו לי ילדים. למה לא, בעצם? למה לא?".