מהגרים זה In

שבעה סיפורים קצרים יש בספרו הראשון של דיוויד בזמוזגיס, שיוצא עכשיו בתרגום לעברית. בזמוזגיס שומר באדיקות על מבט ותיאור שאינם נכנעים להמולה ולהיסטריה, ומתעקש לכתוב סיפורים חפים מצעקנות צבעונית ומלודרמה. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, וכוחם נעוץ דווקא בכך שכל אחד מהם עוסק בסיטואציה קצרת מועד אחת מחיי משפחתו. הללו מסופרים מנקודת ההשקפה הכמעט אנתרופולוגית של בן דמותו של בזמוזגיס, מארק, הגיבור הראשי בכל הסיפורים, שאינו רק הגיבור אלא גם עיתונאי ופרשן שקול של המציאות.

את כל הסיפורים עוטף סיפור מסגרת אחד, של משפחת יהודים מהגרים מלטביה. ההורים, בלה ורומן, ובנם מארק, נמלטים ב-1980 לטורונטו ומתמודדים, משך עשרים השנה המתוארות, עם קשיי ההסתגלות למקום הזר והמוזר. התמונה המלאה שבזמוזגיס מנסה להמחיש לנו מובנת לאשורה רק כאשר רואים כיצד הסיפורים קשורים זה לזה מתודית, ולא רק עלילתית.

בסיפור הפותח את הקובץ, טפקה, מארק בן השש מתחיל להסתגל לטורונטו, לאורחות החיים והשפה, בעוד הוריו נאבקים. הוא הופך, במודע או שלא, לדובר המשפחה, למייצג אותה – למבוגר. ככזה הוא מקבל על עצמו אחריות עצומה, שמירה על הכלבה האהובה של השכנים; כל שאר הדברים בחיי השכנים חדשים לחלוטין ובלתי מוכרים, והכלבה היא העוגן שנותר להם מהעולם שהכירו ובו שלטו. בזמוזגיס בונה את המתח בסיפור באופן מופתי, עד לטרגדיה, שמתרחשת דווקא בעקבות משחקי לשון של הילד.

השאלה אם הכלבה מתה או חיה בסופו של דבר, אינה משנה דבר. "יש מציאות ויש אמת. המציאות היא שטפקה תחיה...האמת היא שאתה הרגת את טפקה". סצינת הסיום מעוררת הרחמים, המתרחשת בבית-חולים וטרינרי, מלמדת אותנו שחייה של הכלבה אינם העניין, אלא העובדה שבעליה של הכלבה מבינים עתה את חוסר האונים המוחלט שלהם, ואת התנפצות התקוות בעולמם החדש. גם המציאות המדומיינת שבנה לעצמו מארק, בה הבנת השפה מביאה לשליטה בחייו ובחיי הסובבים אותו, מתפרקת מהר, ומארק חוזר בחדות להיות הילד הזקוק לניחומים והדרכה. אף אי של יבשה באוקיינוס הגועש של בניין המהגרים בו חיה המשפחה לא נותר יבש.

מוטיב חוסר האונים של המהגר חוזר דרך הסיטואציות המלנכוליות והעדינות שמתאר מארק לאורך הסיפורים. לא רק דמות המהגר מקבלת ביאור ופירוש- גם דמותו של המהגר היהודי ספציפית נכנסת מתחת לזכוכית המגדלת המבהיקה בנקיונה של בזמוזגיס. ב"חיה לזיכרון", מתעקשת אימו של מארק שיישאר בבית ספר יהודי למרות רצונו לעזוב, כדי ש"ילמד מה זה להיות יהודי"; כוונתה שירכוש את הדת והמסורת שנמנעו ממנו בלטביה של ברית המועצות הקומוניסטית, אלא שמארק נחשף בבית הספר היהודי דווקא לפן אחר של היהדות: מנהל בית הספר, הזועם על מארק אחרי שזה הרביץ לתלמיד אחר דווקא ביום השואה, מבהיר לו מה זה להיות יהודי דרך השפלה והפחדה. ב"מניין", סערה פורצת בבניין דירות מסובסדות לקשישים, לאחר שאחד מעשרת היהודים שנהגו להתפלל בבית הכנסת נפטר, וחושפת דעות קדומות ומניפולציות שלא היו מביישות אף טלנובלה.

בזמוזגיס ציני בדיוק במידה הנכונה, ממש צעד אחד לפני שהציניות ברורה מדי (דוגמא אחת מיני רבות – כשאחת הדמויות עומדת בפני הגליה למחנה עבודה בסיביר היא מתארת זאת כ"טיול לסיביר"); ההימנעות המכוונת שלו מלזעוק את כאביו ברעש ובצלצולים היישר אל פרצופו של הקורא, נותנת משנה תוקף למציאות העגמומית, שבזמוזגיס מתעקש להראות גם את הצד הסרקסטי שלה. רק פעם אחת בספר, בעת מותה של סבתו, אנו פוגשים פתאום במארק בוכה בקול. בשל השקט המדוד שאפיין אותו עד לסיטואציה זו ולאחריה, מקבל בכיו עוצמה אדירה של מהימנות.

יחד עם היותו של הספר שוטף וזורם באופן מענג, ועם תמחורו במחיר ההוגן של 68 ש"ח, מדובר בעסקה משתלמת ביותר. יש בה יותר מאשר פתח להבנה של המהגר היהודי בטורונטו; יש בה את הסיכוי להבין מה יוצא ברה"מ מרגיש בכל מקום אחר בעולם. בישראל, בה יש מגוון עצום של קולות כאלו, שווה להקשיב.

"נטשה וסיפורים אחרים", דיוויד בזמוזגיס, מאנגלית: יעל גרינפטר (מחברות לספרות)