רק טיפת מזל

הכירו את הזונה של מפיצי הקולנוע בארץ. היא קצת כעורה (לסת גדולה ומצח בגובה עזריאלי) ודי מוזרה (שורה של פטישים ואובססיות תרבותיות שקשה להבין את המכלול שלהם). קוראים לה קוונטין טרנטינו, ורק היום, לא לפספס, יש מבצע סופר-סופר-סופר אטרקטיבי – מרחו את שמה חינם-אין-כסף על מודעות הסרט שבהפצתכם. לכו תדעו, אולי תחזקו את הקופה שלכם באמצעות מעריצי "קיל ביל". רק בשנה האחרונה ראינו את טרנטינו מככב באותיות ענק במודעות זוותעון האימה "הוסטל" (שבו שימש אחד מהמפיקים), ובימים אלה אפשר למצוא ציטוט מפרגן שלו מפאר את כרזות "כרוניקה של אקדח", וציטוט אחר, של הניו יורק טיימס, בפרסומי הסרט "להרוג את המזל" (Lucky Number Slevin), שקובע באדום-שחור פסקני: "לסרט יש צליל של טרנטינו". יא אללה. איך נשמע טרנטינו? כמו טרנטלה? כמו ולנטינו? את הציטוט האמור בביקורת של סטפן הולדן בטיימס קשה למצוא, מה שקל לראות הוא שהולדן נתן לסרט את הציון D+, בין סתמי לרע אם תרצו.

ופול מגאייגן, במאי פושר ("שלוש בפארק") שנראה כי מאמציו מנסים להפוך את "להרוג את המזל" לפסגה הקולנועית שלו (הסברים בהמשך), אכן זמם ככל הנראה על מתכון עם ציר טרנטינו ותבלין שאמאלאן. סיפורנו עוסק בבחור בשם סלווין (ג'וש הארטנט), שמגיע לבית של חבר פלוני ונקלע לאמצע מלחמה בין שתי משפחות גנגסטרים, האחת בראשות "הבוס" (מורגן פרימן) והשניה של "הרבי" (בן קינגסלי). מתעלקת עליו אחות בחדר מתים (לוסי לו, שחוזרת לאווירת הקופצנות של הקטעים הקומיים ב"המלאכיות של צ'רלי") ועוטה מעליו צלו של רוצח שכיר בשם גודקאט (ברוס ויליס). הכל מתחיל בפלאשבק, מסתבך באמצע לאלף כיוונים שונים ולבסוף מסתכם בסיקוונס הקצר – כמובן שעם אותו הפלאשבק – שפותר את ה-כ-ל. ברקע נמצאת ניו יורק, כלוקיישן המשתלב היטב הן עם אותו פלאשבק, שנראה כיומן חוף ברייטון טיפוסי, והן עם מגוון הדמויות המאכלסות את הסיפור, ובראשן שתי משפחות הפשע – אחת שחורה ואחת יהודית, ובתוספת כמה הומואים, סוכני מוסד ישראלים ושוטר קשוח אחד (סטנלי טוצ'י).

איכשהו, "להרוג את המזל" הוא לא סרט שאינו מהנה. כן, אני מחלץ מעצמי מחמאה פושרת מאחר שלא באמת סבלתי, אך כן יצאתי באותה תחושה שהוא לחלוטין אינו ראוי למסך הענק של אולם "רב חן 1", יותר למסך הפלזמה של חן השכן. הוא מצליח בקושי להתחמק מלהיות עמוס מדי. אבל הוא עמוס, שלא תטעו. תפאורות מצועצעות, דמויות קריקטוריות, טונות של רפליקות בשיק חיוור של "ספרות זולה", טריקים תסריטאים בטעם "החשוד המיידי" ועבודת בימוי עמוסה לתפארת, הכוללת זוויות מצלמה בלתי אפשריות ותנועות מסחררות לרוב.

"להרוג את המזל" הוא סרט פשע שנשען על סיפור פתלתל ודמויות צבעוניות. בכל הקשור לדמויות, ניתן דווקא לציין לטובה כי הווירטואוזיות התסריטאית (המוגזמת) של ג'ייסון סמילוביץ' – שזה לו סרט ראשון – לפחות מצליחה לקלוע יחסית לנפח ולאפיון נכון שלהן. ברוס ויליס חוזר לשטנץ של "הגבר שנשאר אחרון" ולהבעת הפנים של הבן זונה קר הרוח (בכלל, ויליס – על שלל הופעותיו והבררנות המעטה שלו – מתאים ככפפה לדמותו, כי גם כשחקן הוא רוצח שכיר). גם שני זוכי האוסקר, פרימן וקינגסלי, לא מביכים את עצמם.

דבר לא ישנה את העובדה שג'וש הארטנט הוא אחד מהכוכבים האנמיים והפחות מוכשרים שמאכלסים את תעשיית הסרטים האמריקאית. הארטנט מוגבל לשלוש הבעות פנים בסיסיות (פוער עיניים בהיתממות; מכווץ גבות כאומר "אני חושב"; או עוטה חיוך חצי-מבויש, להראות שהוא גבר-נער). ועם זאת, ואולי זו המחמאה הגדולה ביותר למגאייגן, איכשהו ב"להרוג את המזל" הוא מצליח להיות – לראשונה – לפחות יעיל. רוב כובד הסרט ניצב על כתפיו והוא מוביל אותו באופן שאינו מגחיך את הסיפור או מסב סבל לצופים. בסיכום, עם כל האובר-דואינג והביצועים הפושרים, "להרוג את המזל" הוא לא בזבוז זמן מוחלט. מזל.