אם הוא לא היה קיים במציאות, דאדלי פרקינס היה יכול להיות יופי של פרויקט שהמציא מאדליב, האיש שעשה לו את הביטים המופלאים באלבום, ומי שנושא על כתפיו את הלייבל הקליפורני סטונס ת'רו. על פניו מדובר בזמר עצלן וסטלן, שניסה להיות פעם ראפר בשם Declaim וזה לא כל כך הלך לו. הוא ניסה לחתוך כמה שירים ויצא לו "Flowers", שהשבע אינץ' עליו הוא מודפס שווה את משקלו בזהב. הוא תמיד נותר בלתי נתפס כזה, סוג של עננת סטלה חמקמקה, שלפעמים באה טוב ולפעמים עושה את כאב הראש הזה, שבא אחרי השתכרות, מבאנג אחד יותר מדי או מכך ששוב נרדמת מרייר על הספה בלי כסף.
דאדלי הוא סוג של הכלאה כהת גוונים בין הדו?ד מביג ליבובסקי, הראפר המעולה מיוסטון, דווין דה דוד, וברגעיו הממש טובים באלבומו השני הוא מזכיר את בארני וורל מפאנקדליק, בעיקר בקול ובגישה הכאילו חפיפאנקית שלו למוזיקה. פרקינס הוא לוזר, שתמיד יהיה הראשון להודות בכך, וזה גם סוד קסמו. בפתיחת האלבום הוא שואל "איך נהיית כזה Fאנקי, דאדלי?" בסקיט היחיד באלבום, הבחורה שלו מזמינה את המשטרה רק כדי להעיף את התחת השחור והעני שלו מהדירה המצחינה שלה, ובשיר האחרון, שכולו קינה של דאדלי לאלוהיו, שישמור אותו מפני עצמו, ומפני אהבתו למוזיקה ולנשים. בכלל, האלבום כולו נסוב על חוסר היכולת שלו להכריע בין אהבתו למוזיקה שלפחות מצליחה להיתרגם ליצירת שירים טובים באמת, לבין אהבתו לנשים ולאורח חייו, שלא מצליחה להיתרגם לטבעת חתונה ולערמות של דולרים. וכך קשה מאד לכעוס עליו או לקחת אותו ברצינות, סטלן שרמנטי שכמותו.
לפי 13 השירים שלעיתים נשמעים צנועים, כנים, ולעיתים מודבקים וחשודים בגניבות ממוכשרים ממנו, פרקינס תקוע בפאזת הרגע עם דאדלי שלו. מצד אחד משתמש במוזיקה שלו כתירוץ להיפטר מאלו שעוד הצליחו להגיע אליו, ואחר כך, כמו זמר פינת רחוב, מילל בכמיהה לאהבה אמיתית שתיפול עליו. הוא צריך את הכסף כמו ב"דולר ביל", כסף שלעולם לא יגיע אליו כל עוד "כל מה שאני צריך זה קצת וויד כדי להעביר את היום". מהפרדוקסים הילדותיים הללו הצליח פרקינס לרקוח אלבום שלוקח את עצמו (ובעיקר את המאזין שלא בזבז עליו 14 דולר) בקלות, הרבה בזכות שותפו לעסק, הסטלן הבלתי נלאה שלא מפסיק לעבוד כבר יותר מעשר שנים, מאדליב. האיש שמניח את הביטים, ללא ספק הצד החזק באלבום, ונותן לדאדלי אורך נשימה של יותר מרגע.
דאדלי פרקינס, "Expressions (2012 a.u.)" (יבוא, Stones Throw)
עוד בוואלה!
אבא חורק
בניגוד לאווירת החפי'פאנק השורה על אלבומו של דאדלי, פיפל אנדר דה סטיירס (ומכאן נקרא להם בקיצור PUTS), גם הם מקליפורניה, לוקחים את העניינים ברצינות. ממש ברצינות. הם באים מהאנדרגראונד, שומרים על האוסול וכל זה. לאחר שאלבומם האחרון היה, איך לומר בעדינות, די מעפן, צמד המפיקים והראפרים (אחד שחור והשני לטיני) לקחו את עצמם, אהממ, ברצינות, והביאו אותה ב"סטפ-פאדר", אחלה אלבום של החיים, למרות שמו היומרני. בניגוד ל-Beatnuts הניו יורקיים, שגם הם יוצרים היפ-הופ קלאסי מבוסס דגימות בניחוח לטיני שחור, ל-PUTS יש אתוס גדול יותר מ"הנה הנה אני בא לעשות פה מסיבה" - הם באים לחנך. ולפני שכולם מפסיקים לקרוא ולהוריד את האלבום, נרגיע שהם עושים את זה בחן רב ובהומור. זה נכון שבהתחלה המוזיקה נשמעת פשטנית, סתומה וחולפת מבלי להותיר משקע קל שבקלים, בקיצור אנדרגראונד משעמם תחת - אך לאחר כמה וכמה האזנות מתגלים משחקי המילים המחוכמים והביטים שתמיד פוגעים, גם אלו שנשמעים משעממים. יותר מהיותם ראפרים, מייק טרנר (דאבל קיי) וכריס פורטוגל (דס וואן) הם קודם כל מפיקים עם אוזן כרויה לדגימות, והם יודעים איך לעבוד איתן. דוגמאות מצוינות לכך פרושות לאורך 20 הקטעים של האלבום הזה, ובמיוחד בששה הראשונים, שמגיעים לשיא ב"טוקסידו ראפ" המבוסס על גרסת רגאיי של "דונט סטופ טיל יו גט אינאף" של מייקל ג'קסון.
PUTS לוקחים את ההיפ הופ ללב וחרדים, כמו רבים אחרים, להתדרדרותו המוסרית והמוזיקלית בזמן האחרון, כאילו שלא שמענו את זה גם ב-83', 93', 2003 וביתר שאת בשנה הנוכחית. תמיד יהיו מי שידברו על הימים הטובים של פעם, ויאבדו את הקשב של האנשים הטובים והצעירים של היום, שהדבר האחרון שהם צריכים? זו הטפה על מה טוב ויפה באולד סקול. אך לזכותם של הצמד מאל-איי, ייאמר כי הם מצליחים לייצר פאזה חדשה בתחומים המאוד צרים של היפ הופ מהסוג שהם אוהבים לשמוע ולהשמיע. כשהם לא מדברים על אלו שעושים הרבה יותר כסף מהם, השניים זורחים כמו שמשון ויובב לאחר שראו את אלוהים.
פיפל אנדר דה סטיירס, "Step Father" (אן-אם-סי, Tres)