חאלס, גמרתם אותי

בעודי משוטטת בתחנה המרכזית עטים עלי (בפעם השישית החודש, אבל מי סופר) כל חלכאי ונדכאי ישראל, ילדים קטנים ושמנמנים שחסרים להם שלושה שקלים לאוטובוס וחיילים חפשנים עם חולצה בחוץ שמבקשים ממני השתתפות בעלויות המאסיביות של שקית טרופית, ואני מוציאה מהכיסים את כל הצ'יינג' שאין לי, נותנת שקל להוא וחמישה לזאתי שהאיגואנה שלה מתה, ואז באה הביתה ובדלת יש שני מתרימים בני עשר למען איזה צינור ביוב שהתפוצץ בבית שאן והטביע שכונה, ובערב בטלוויזיה יש את ערב ההתרמה של וראייטי ישראל, וקושניר (המלך!!1) מבקש כל כך יפה שנפתח את הלב ואת הכיס ונתרום לילדודס, ולי בא רק להתקפל על הרצפה בתנוחת עובר ולהגיד: חאלס, גמרתם אותי, אין עלי גרוש יותר עם כל ההתרמות האלה, ועוד השארתי רבע מדמי האבטלה שלי בקופה של יומטוב רק בשביל העיניים היפות של קיציס.

הבעיה הכללית של אירועי התרמה, היא שבסופו של דבר הם די משעממים ובעיקר נוטים להימרח יתר על המידה. אז הביאו את אמנים א'-ב'-ג' לטחון דברים שכבר ראינו, פיהוק, פיהוק, פה שרים איזה בלדה עם מקהלת ילדים ברקע (מקורי), שם טופחים בחיבה על ראשו של סמרקאצ' נזקק מקריית מוצקין (זה מצטלם טוב וגם הסוכנת מרוצה) וככל שהערב מתקדם אנשים בבית נזכרים בדברים נורא חשובים שיש להם לעשות, כמו להוציא שאריות של מוך מהפופיק או להזמין גרביים מהקטלוגים של ויזה. טוב, שעמום בצד, ומה עם התרומה? לא נרים איזה תרומה? מה זה פה, "יומטוב", שמביאים לך סרטון-זוועות מבוים עד העצם ומוסיפים בכתובית למטה "הילד המופיע הנו שחקן ולמעשה גר בקוטג' בהרצליה פיתוח ורק המשכורת שלו על החצי יום צילום הזה היא בערך מה שאתם עושים בחודש"? מה פתאום. בווראייטי מקבלים את הילדים כמו שהם, או-נטורל, עד הבית, ולכאורה, לך תישאר אדיש לחיוכים, לקסם ולהישגים שלהם, אבל הטיימינג, הו, איזה בעסה עם הטיימינג של כל זה. אחרי "יומטוב" כל תוכנית שמופיע בה השורש ת.ר.ם נראית כמו שנור חצוף לאור היום, ואנחנו בכלל חשבנו שהמונח ההוא, "ילדים במצוקה" מכסה גם את הווראייטי'ס ועוד כל מיני ילדים שיש להם, נו, אתם יודעים, מצוקות. אז מה, חושב לעצמו הצופה הממוצע, עכשיו כל ארגון יבוא ויעשה מניפולציות רגשיות על הארנק שלי, מה יהיה הסוף?

בקיצור, חוששתני שהמארגנים קצת נדפקו מהבחינה הזאת, וחבל, אפשר וראוי היה לגרד הרבה יותר מכמעט תשעה מיליון ¤ שהושגו במאמצים אדירים, והאירוניה היא שדווקא כאן, בניגוד ל"יומטוב", הרבה יותר ברור לאן בדיוק הולך הכסף.

בסך הכל מדובר בערב חביב עם משתתפים שהשתדלו באמת. אגם רודברג עדיין מעצבנת כמו שיעל בר זוהר היתה פעם, מעניין אם יש סיכוי שהיא תתחתן בקרוב או לפחות תעבור לעשות תיאטרון. הילד מתי מזור הציל את הדיאלוגים ואף הצליח להעלות חיוך. סקעת כרגיל היה שווה הכל. מילה למשתתפת איה כורם: המלתעות שלך מעוררות השראה, אחותשלו. חוץ מלשגל את מוחם הרך של גולשי וואלה! תרבות אני גם קצת הרבה בעסקי הדנטליה, יש מצב שאני יכולה לייעץ לך מה עושים איתן, צרי קשר במערכת.
בכל מקרה, אני מקווה שיקדישו לפחות חלק מההכנסות לסאבלימינל ולחברים שלו, אחרי שורות כמו "למה אני טורו, מפוצץ בדינרו, מחולל ניסים כמו סבא ג'פטו" מתעוררת (ולא בפעם הראשונה) התהייה מי הם ילדי הווראייטי האמיתיים, ועלי להודות שחשבתי גם עליו בין היתר כשהתקשרתי לתרום. אז כן. תרמתי בסוף גם להם. זה הלב היהודי החם שפועם בכולנו, אני מאמינה. וחוץ מזה הם הגרילו אוטו. לא מזיק לחלום.

ערב התרמה לווראייטי, יום א', 20:45, ערוץ 2