חדש חדיש ומחודש

בשידורי MTV2 המתמחזרים מפסטיבל SXSW, מקפיד זיין לואו, המנחה המתנשא, לומר עד כמה זו תקופה מרגשת למוזיקה. יכול להיות שהוא צודק, לפחות מנקודת המבט של הערוץ שלו, שחושף המון הרכבים חדשים השכם וערב. אז מבחינת התרחשות, אין ספק שקורים דברים - התעשייה מערה בכוח כשרונות צעירים בעורקיה. השאלה היא אם חוץ משמות ופרצופים חדשים שצריך לתייג, יש משמעות לשיטפון המוזיקלי הנוכחי.

כבר דובר רבות על תחושת הדז'ה וו שמעוררות עשרות הלהקות החדשות, ואפשר להרחיב את האמירה הזו גם אל אגפי הפולק שהפכו לפופולריים כל כך בשנתיים האחרונות, ואפילו למרבית האלקטרוניקה האירופאית של השנים האחרונות. אין כמעט עשייה מוזיקלית חדשה, אלא בעיקר מחזור סלקטיבי שאינו-מתבייש-בעצמו של רגעים מהעבר. הוויתור המוחלט על המצאות מוזיקליות חדשות מוביל את הדיון אל מקומות בעייתיים כמו אותנטיות ואישיות – האם הלהקה "אומרת" משהו, האם יש לה אנרגיה מיוחדת שבאה לידי ביטוי. בעידן של דימויים שנשלטים על ידי מניפולציה של המדיה, בין אם מדובר בקמפיינים טלוויזיוניים עתירי ממון ובין אם בעמוד מעפן במייספייס, הלהקות מתווכות אלינו דרך פילטרים של תרבות המונים, כך שההשענות על רעיונות ישנים כאלה, של אותנטיות ואישיות, הופכת למקסם שווא מתעתע. האם אנרגיית הנעורים המשתפרצת של הארקטיק מאנקיז תעניין מישהו בעוד שנתיים? האם העקמומיות של דבנדרה באנהרט תרגש בעוד שלוש? אולי, ומצד שני, אולי גם לא.

אולי ההקדמה הזו בכלל לא רלוונטית להמשך, אולי היא רק סיפור מסגרת. בכל מקרה, הנה תקליט אחד שכן מתעקש לחפש אפשרויות חדשות בלי לוותר על הרצון לתקשר.

את המוזיקה של אדם (Adem Ilhan - "אה" כמו פה גדול, "דם" כמו לעזאזל!) אפשר בקלות לקטלג תחת המגרה של הפולק החדש. הוא כותב ושר את שיריו בליווי אקוסטי עם קול חם ושביר. אבל אדם הוא לא טרובדור הגיטרה הטיפוסי. הוא גדל במעבדות הפוסט-רוק של להקת פרידג' (שמתוכה כבר צמח הפנומן קיירן "פור טט" הבדן). לצד הרצון לרכוש מאמינים באמצעות שירים מרגשים המוגשים בצורה חשופה, הוא גם לא מתעלם מהאבולוציה המוזיקלית של שלושים השנים האחרונות. הוא יודע כיצד להשתמש באולפן ככלי נגינה נוסף, ולבטח אינו מתייחס לפולק ביראת קודש טהרנית – זוהי רק צורת התבטאות עבורו, אל תוכה הוא משלב בקלות אלמנטים אחרים. רוצים לדעת איך היו נשמעים הנפטונז וטימבאלנד, אם במקום מכונות תופים היו משתמשים במחיאות כפיים ובכלי הקשה מאולתרים? רוצים לדעת איך האמביינט המחבק של בורדס אוף קנדה היה עובד אם במקום סינתיסייזרים אנלוגיים היו כלים כמו הרמוניום, קסילופון, פעמונים ובנג'ו? אדם חוקר את האפשרויות האלה, בלי לוותר על שירים שמחזיקים מבנים מלודיים מלאים ויציבים.

כמו באלבומו הקודם, "Homesongs", גם כאן הוא מציב במרכז האלבום המנון עידוד סוחף ואופטימי, כזה שהופך את העולם למקום טוב יותר – אז קראו לשיר "These are Your Friends", הפעם זה "These Lights are Meaningful". הוא לא עושה עניין גדול מלשלב בטבעיות בין המסורתי לחדשני, הוא עושה זאת כאילו כך היו צריכים להישמע כולם.

אדם, "Love and Other Planets" (אן-אם-סי, Domino)

מבקר מוזיקה ותיק פרסם בשבוע שעבר ביקורת על החדש של זירו 7, ובה קבע בלהטטנות מילולית מרשימה כי צמדים של מוזיקה אלקטרונית הם שריד ארכיוני עבש, קרקעית מיובשת של קפוצ'ינו עתיק. הסנטימנט שבא כאן לידי ביטוי מאפיין שכבה שלמה של אוהבי מוזיקה אלטרנטיבית, שבמהלך החצי השני של שנות התשעים מצאו עצמם נשטפים בגל האלקטרוני הגדול, בלעו איזה כדור אקסטה או שניים כדי להרגיש חלק מהעניין, פלרטטו פה ושם עם מקצבי טכנו/ג'אנגל/טריפ הופ, אולם עם הדעיכה הטבעית של ההתפרצות היצירתית של מוזיקה אלקטרונית, מיהרו לקפוץ על העגלה הראשונה הביתה (הסטרוקס), שהחזירה אותם אל הצלילים שעצבו אותם, ואל הפרדיגמות המיושנות – רוק זה צעיר ומגניב, אלקטרוני זה משעמם וחסר נשמה.

החשיבה הדוגמטית הזו תמשיך לדחוף הרכב כמו זירו 7 למגרה האלקטרונית ואת רדיוהד אל הרוק, וזה בכלל לא משנה כמה גיטרות אקוסטיות, פסנתרים חשמליים, כלי מיתר, כלי נשיפה ומקהלות יקליטו זירו 7 וכמה עמוק ייעלמו רדיוהד בתוך הניסויים הבינאריים שלהם. אם אותו מבקר מוזיקה היה שומע את החדש של זירו 7 באייפוד, במצב של שאפל, הוא בוודאי לא היה מסווג אותו כ"מוזיקה אלקטרונית". ספק אגב אם הוא או כל אחד אחר היה בכלל משייך את הקטעים השונים והמגוונים כאן לאותו אלבום.

"The Garden" הוא אלבום ששואף בדרך כלל למכנה משותף רחב, מיינסטרים איכותי נקרא לזה, עם השפעות של רוק סבנטיז, סול וגם פולק. לזירו 7 יש יותר מהמשותף עם ברט בכרך ורוברטה פלאק, נניח, מאשר עם "צמדים אלקטרוניים" כמו למון ג'לי ובנט. בהיבט אחר, זירו 7 הם בדיוק כמו אינטרפול, הפיוצ'רהדס ובלוק פארטי – אנשים שמייצרים באמצעים של היום מחווה למוזיקה של פעם שהם אוהבים. המוזיקה שלהם היא מארג של רגעים נוסטלגיים, שנתפר והודק באמצעים הדיגיטליים של היום דרך פילטרים תרבותיים עכשוויים.

בעידן של גבולות מטושטשים מאי פעם, תפקידו של מבקר המוזיקה הוא לכל הפחות מיון וקטלוג של הכמויות העצומות של מוזיקה שנשפכת מכל עבר, ורצוי לא לגשת למלאכה עם כלי מדידה שאינם מתאימים למשימה.

ואיך, אתם שואלים, התקליט החדש של זירו 7? הקטעים עם חוזה גונזלס יפהפיים ומרגשים, הקטעים האינסטרומנטליים מוצלחים והשירים עם השותפה הוותיקה סיה פרלר נורא מעצבנים. אבל אל תסמכו עלי – אפשר לשמוע את כל השירים באתר של זירו 7. הם בהחלט ראויים לביקור שלכם.

זירו 7, "The Garden" (הד ארצי, Warner)