גוש בגרון

כותרת הסטורי-בורד של מירה לשם, שהתווה את התשתית לסרטיה "קטיף" ו"קטיף אחרון", הייתה כנראה "ההתנתקות – לא מה שחשבתם". לשם ניסתה לטשטש את המראות המחרידים ואת הקולות שאסור היה שיישמעו של אוגוסט 2005, ולהציג בפנינו גרסה רכה, מפייסת, דורשת רגשות אשם, של אלו שירקו בפניהם של החיילים. עזבו את הפוליטיקה, אומרת לשם בצדק, ובואו תסתכלו על בני האדם שגורשו. לא על אלפים, אלא על משפחה אחת, שייקל עליכם להזדהות, להבין את כאבם, להכות על החטא הנורא שעשיתם להם. לכן לשם בוחרת במינוריות, שכמו נקנתה מעל המאזניים מרוב שהיא מדויקת, ובשקט ושלווה שנסוכים על שני הסרטים כמו שמן זית זך, ונמנעת מכל מראה שנוי במחלוקת של הכתומים-הכתומים ההם דופקים סטירה לירוקה-זית, או בכמה כחולי מדים שששים יתר על המידה להשתמש באלות. ההתנתקות האמיתית, אומרת לשם, התרחשה בלב.

אין ספק שנקודת המוצא הזו נכונה: הציבור לא הראה נכונות גדולה מדי להזדהות עם המתנחלים כציבור שטוף מוח שסובל מנוירוזה קהילתית, ואיבד עניין במפונים בערך תוך אותו פרק זמן שלקח לענני אבק הבתים להתפזר מתחת לשרשראות הבולדוזרים שריסקו אותם. הניסיון לחנך את ישראל דרך צעקות, מכות, מסמרים על הכביש ומכות לשוטרים לא עבד. נותר לנסות להתחפר לה בעדינות מתחת לעור, עם משפחה אחת, שמות אחדים. לא ציבור רועש, לא היסטריה המונית. רק חמישה-שישה אנשים שבוכים את הכאב.

אנשי משפחת הנדל הם מלח הארץ, שלא איבדו את העשתונות ולו לרגע אחד, וברגע האמת, למרות הכאב ואובדן האמונה במדינה, ארזו את הפקלאות ונסעו לישראל. אין כמעט צעקות, הבכי הוא כמעט תמיד התייפחות עדינה ושקטה לתוך כתף של מישהו, וכדי לסגור את הקצוות – הסצנה האחרונה היא לא הגירוש, אלא המסמר האחרון האמיתי: הריסת הבית וחתונת הבת מחוץ לגוש, כאילו לשם ישבה בחדר העריכה כשמטרתה לעשות תיקון לתדמית המתנחלים. לא כדי שיוחזר הזמן לאחור, אלא כדי לרתך מחדש את שני פלגי העם, כשהמלחם הוא תחושות האשם והחמלה של שותי האספרסו מתל-אביב.

נקודת מוצא, למרבה הצער, זה לא מספיק. לא כבסיס לסרט אחד, בטח לא לשניים. אירועים היסטוריים נמדדים בהיותם רלוונטיים גם ממרחק שנים רבות, וסרטים שמתעדים אותם נמדדים ביכולתם להצית את הרלוונטיות הזו. סרטיה של לשם, ממש כמו ההתנתקות עצמה, נופלים בנקודה הזו. אם מנסים לנתק את שני הסרטים האלו מהפוליטיקה שנלווית אליהם כאילו היו שלישיה סיאמית המחוברת בראשה, מגלים ששום דבר בהם לא מתקתק, והמפונים היו ונותרו לא רלוונטיים.

קשה לצפות באנשים בוכים ולגלות שזה לא מזיז לך, אבל זו לא אשמת הצופה. זו גם לא אשמת ההנדלים המשעממים, שגם בתוך משפחת המפונים, שסבלה כנראה ממחסור בקלישאות ולכן השתמשה בכל הקלישאות בארסנל שלה שוב ושוב, הם מתבלטים כאוסף אנשים שמחליט להגיד משהו רק אם הוא הדבר הכי בנאלי בעולם. זו אשמת לשם, שבניסיונה לאחד את הצופה עם משפחה אחת, עשתה שני סרטים משעממים, פשטניים וחסרי בשר, שמצליחים, במשך שעתיים ארוכות, לא להגיד שום דבר.

פעם אחר פעם חברי משפחת הנדל מספרים לנו כמה יפה בגוש, כאילו אסתטיקה היא הדבר שעומד כאן על הפרק, ואיך, אם רק שרון היה בא לביקור ורואה את הים ואת החממות, הוא לא היה מעז לבצע את המהלך. עוד זה מדבר על סבתו שברחה מהנאצים לגוש קטיף והנה באה ההיא שבדמעות מסוגננות (אך לא בפרץ בכי, חלילה) אל מול עוד שקיעה על החוף של הפלסטינים מספרת שהיא "לא מאמינה שלעולם לא תחזור לגוש". הכל נראה מחושב מראש, כאילו מדובר בנוסחה מתמטית שמטרתה סדיקת לב האבן השמאלני, תוך שימוש בכל מה שידענו עד כה והצלחנו לשכוח.

הכאב של המפונים נובע מכך שהם כבר לא על סדר היום הציבורי: אזרחי ישראל, למרבה השמחה, ומדינת ישראל, למרבה הצער, פשוט הפסיקו להתעניין בהם בערך שתי שניות אחרי שאחרון המחסומים ירד בלי כוונה לעלות שוב. הם הפסידו במאבק ובמלחמה; גם פונו וגם סובלים מנזק תדמיתי כל כך עמוק עד שלאף אחד לא ממש אכפת מה יקרה להם. סרטים כמו אלו של לשם לא ישפרו את המצב, כיוון שלא רק שהם נראים כמו עוד תכסיס משק הסתרים הימני, שמשתמשים בו אחרי שאזלו האמצעים האחרים, אלא שהם פשוט לא עושים את מה שסרט תיעודי אמור לעשות, וזה להצית את עניין ההתנתקות אצל הציבור הישראלי האדיש, שמסרב לקבל את ההתנתקות כמשבר לאומי וכתקרית היסטורית. אם זה כל כך חשוב, אתם בטח יכולים יותר מ"תראו כמה יפה כאן, במקום שעקרתם אותנו ממנו".

"קטיף" ו"קטיף אחרון", יום ב' 21:00, יס דוקו