מחתרת הקסטות

בי יור אוון פט הם רביעיית ילדים בני 17 מנשוויל, שאוהבים להרעיש ולקלל, ובעצם להיות הבד-בויז של השכבה. אלה שבהפסקה בתיכון מעשנים סיגריות, בערב משתכרים ונוהגים ממש מהר לארוחה המשפחתית, ובלילה דוחפים לגוף שלהם את כל הסמים הנחוצים בכדי להירדם במיטה לפני שעת העוצר של ההורים. "Bunk Trunk Skunk" מייצג אותם בצורה מושלמת: דקה וחצי של Pאנק כיפי ומלוכלך למדי, שמושפע כמעט במלואו משנות ה-70 ומערבב את התופים והדיסטורשנים עם הצרחות של המגה-בייב הבלונדינית שמאחורי המיקרופון – בת זונה עצמאית שבאה לקחת לך את הכסף והבתולים.

אחרי ששמענו את בי יור אוון פט, קשה שלא להזכיר את יה יה יהז תוך כדי הצמדת אצבעות שיוצרות את האות L למצח. הילדים מנשוויל גרמו להם להראות כחברי מפלגת גמלאים, או כמתלהבים מעצבנים שהצביעו עבורם. אך בכל זאת, אם נתעלם מכך שהעולם שייך לצעירים (וגם שהיה יה יהז רחוקים מלהשתיל שיניים), נגלה שלשלישיה הזו מברוקלין יש שירים מעולים מאחוריהם, ושלאלבום השני והאחרון שלהם, שיצא לפני כחודש וחצי, הם שכחו להכניס את הקטע הכי שווה שהם הקליטו עבורו. "Let Me Know", שבמקור מגיע כבי-סייד, נפתח עם משחק סטריאו פשוט של ימין-שמאל והופך לבלדה מדהימה על אהבה אבודה, שמתחרה עם "Maps" על תואר השיר הכי מרגש של הכן כן כנים.

הארקטיק עובדים קשה בכדי שכל אותם מבקרי מוזיקה ובלוגיסטים משועממים, שכל כך התאמצו להפוך אותם ללהקה הכי גדולה מאז הביטלס לא ישכחו מהם. ואמנם, עוד לא הספקנו להירגע מעננת ההייפ המוקצנת, שהופיעה עם אלבום הבכורה של הארקטיק מאנקיז, והם כבר הנחיתו עלינו אי-פי חדש עם שם ילדותי אך מנצח: "Who The Fuck Are Arctic Monkeys?". בתוך הריליס הקצרצר והמוצלח הזה מצאנו את "No Buses", שיר עדין, שממשיך בדרכו של "Riot Van" מהבכורה, ומראה שהקופים המחוצ'קנים לא חייבים מסכים של גיטרות בכדי לגעת עמוק בפנים, והם מסוגלים גם לשים את הטקסטים בחזית. בעיקר כשיש משפטי מחץ כמו "היא חושבת שהיא האחת, אבל היא רק אחת מתוך 24".

הפיירי פרנסס עובדים המון. מ-ל-א. הם אולי אפילו יותר חרוצים מג'ון פרושיאנטה. זה מוזר, כי משהו בצמד האחים אלינור ומתיו פרידברגר לא יושב טוב. אין סיכוי שהמוזיקה שלו והקול שלה משתלבים כל כך טוב ביחד, וגם אף אחד לא כזה מטורף והרפתקן סתם ככה. משהו אצלם שונה, ואני לא בהכרח רומז על גילוי עריות כלשהו.

זה כבר נאמר לא פעם – הפיירי פרנסס זה הרכב שאפשר רק להעריץ או לשנוא, ו-"Teach Me Sweetheart", מאלבומם החדש "Bitter Tea", מנסה לנפץ את התיאוריה הזו. זה הקטע הכי טוב שלהם עד היום, אלו כנראה ששת הדקות המשובחות של השנה, וזה השיר שיגרום גם לשונאיהם להחביא את הזנב בין הרגליים – שלל פרנויות ופסיכוזות יוצאות מהטקסט ומהעיבוד המשוכלל של הבלדה (נו, שיהיה) המכושפת הזו. מושלם.

אחרי 40 שנה שבהן סקוט ווקר יוצר מוזיקה, הוא כבר לא חייב להסביר את עצמו לאף אחד, ומותר לו להיות הדבר הכי ביזארי בסביבה. "Drift", האלבום הראשון שלו זה 11 שנה, יגרום לכם לדפיקות לב מואצות יותר מכל סרט, ו-"A Lover Loves", אולי הקטע הקומוניקטיבי ביותר באלבום, יגרור אתכם לעולם הפנימי של ווקר בלי הרבה התנגדות. כששומעים את הקטע, עם הלחישות המזדמנות של ווקר והשירה סטייל אנטוני (מהג'ונסונס), אפשר רק לדמיין ילדה אבודה בשטח אפלולי: היא חיוורת, יש לה מבט מת על הפנים. כנראה בגלל שהיא זומבי. היא באה לשסף את גרונותיהם של כל המבוגרים לצלילי השיר המצמרר הזה – שהוא אין לשכוח, הקליל ביותר באלבום.

ומטירוף של איש אחד, לפסיכוזה של איש אחר – דניאל ג'ונסטון האגדי, שרק לפני כחודש הקדשתי לו מקום בשטח הווירטואלי הזה, הוציא שני אלבומים שמאגדים בתוכם קטעים נדירים, הקלטות שלא יצאו לאור וכמה להיטים (של חוגים מסוימים מאוד). בתוך ההקלטות האלו אפשר למצוא את "Lonely Song" – אולי הקטע בעל המודעות העצמית הגבוהה ביותר שדניאל אי פעם כתב – בו, על רקע לואו-פיי עליז במיוחד, שר ג'ונסטון כי "שמעתם על הפעם שטיפסתי על מגדל האמפייר סטייט / שמעתם על הפעם שאושפזתי במוסד המשוגעים / אבל אני בטוח שמעולם לא ידעתם / מה עברתי / ומה הייתי צריך לעשות / רק בכדי להביא לכם שיר בודד". אנו מעריכים את זה דניאל, באמת. אוהבים אותך הכי בעולם.

קשה להאמין שיש מישהו פיקח בעולם הזה שמסוגל להקשיב לאלבום שלם של דאט פוליטיקס מהתחלה ועד הסוף, מבלי שהראש יתפוצץ לעשרות אלפי חלקיקים קטנים ושווים בגודלם. לשלישייה הצרפתית הזו יש קטלוג מפואר והופעה מעניינת ומלאת צעצועים, שבאמת כיף לרקוד בה. אם מנסים להקשיב להם בבית, זה עובד מעולה בארבע הדקות הראשונות (עשר אם אתם חזקים במיוחד) – אך בשלב מסוים הכמות המרוכזת של הצלילים הגבוהים והקצב המטורף ממיתים את כל מערכות הגוף.

בדיוק בגלל זה הכינו לכם הצרפתים החביבים את "Dizzy Zip", שמאכלס בתוכו את כל האיכויות שלהם – הילדותיות המטורפת, המתקתקות הכבדה, מקצבי האלקטרו נטולי האפלוליות והפיץ' הגבוה. הכל מסתיים אחרי שתיים וחצי דקות – קצת לפני שמישהו יצטרך לנקות את המוח שלכם מהקיר.

XXXchange ואם-סי נעים ג'ואן, שעובדים תחת השם Spank Rock, יוצרים שירים נוטפי סקס לרחבות הריקודים, עם ביטים שיגרמו לכל חננה לשפשף את ישבנה על הבחור התמים שרוקד לצידה. חכו שתראו מה אותה בחורה תעשה כשהיא תשמע את "Bump" – קטע מתוך אלבום הבכורה של הצמד, "YoYoYoYoYo" שיצא ממש בימים אלו – מדובר בדובדבן שבקצפת, או אם תרצו, ב-Hennessy שבפימפ ג'וס.

יש כאן קצב מנענע, סינתיסייזר מרטיט, ופלואו מעולה גם של ג'ואן וגם של אורחת הכבוד אמנדה בלנק, שדופקת משפטים מלוכלכים בקצב, וגורמת ללי'ל ג'ון וחבריו בדרום להראות כמו ילדי כנסייה מהוגנים.

ואם כבר הזכרנו את הדירטי-סאות', אי אפשר להתעלם מ-"What You Know" של T.I. – אחד הראפרים הפופולאריים ביותר בארצות הברית, שאלבומו "King" ישב לאחרונה בראש מצעד הבילבורד האמריקאי. מה לעשות, בניגוד לסגנונות מוזיקה אחרים, ההיפ-הופ שנמצא במיינסטרים יכול להיות פיצוץ, וכשהוא בהפקה של הנפטונז אז ממש קשה לבוא בתלונות. לא צריך יותר מבאסים וסינתיסייזרים בהילוך איטי כדי להמחיש את העליונות הנוכחית של אטלנטה בעולם ההיפ-הופ.

כאמור, מיינסטרים היפ-הופ זו לא קללה, וגם לנו יש את הגרסה המוצלחת למדי שלו. נכון, הטקסטים שלו ימניים, לאומניים, קפיטליסטים, שוביניסטים או מה שלא תרצו, אבל כל מה שהוא עושה זה לציית לחוקי המשחק שהכתיבו האמריקאים, והוא עושה את זה עם הפלואו הכי בן זונה במזרח התיכון. מעטים הישראלים שהראפ שלהם לא נשמע כמו תשדיר "קסדה בראש טוב", וגם אם ההפקה שלו לפעמים מצועצעת – אין פה מישהו שדופק בלינג-בלינג-היפ-הופ מהוקצע כמו סאבלימינל. לכן, שיתופי פעולה עם ענקים מהעולם הגדול זה במתבקש, וזה קורה בשיר "In Tel-Aviv", בו סאב מארח את הצל & ווייקליף ז'אן. כמובן שהשיר היה יכול להיות טוב יותר במתכונת של אחד על אחד, הרי הצל רחוק מלהועיל (וואו, זה המשפט הכי מפחיד שכתבתי בחיי), אבל בשום מקום אחר לא תשמעו ראפר כמו ווייקליף צועק "That's just the way we get down in Tel-Aviv"!