וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"ברגמן, פליני ולינץ' השפיעו עליי": ריאיון עם מיכל חלבין

רותם רוזנטל

17.5.2006 / 9:14

קבורה במרתף, מגלה פריימים מוצלחים ממסעות בעולם, והאהבה שלה לקולנוע היא רינגטון של טרנטינו

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

אני לא שומעת מוזיקה בזמן הצילומים או כהכנה לצילומים. אני אוהבת מוזיקה אבל לא רואה בה חלק מתהליך היצירה שלי.

דווקא כשאני עובדת בחדר חושך אני חייבת מוזיקה. הדפסת צילומים זה לא כזה תענוג גדול, מה גם שהכול מסריח מכימיקלים. יש לי שם רדיו ענתיקה שיוצא ממנו חוט תיל שמתחבר למדף במקום אנטנה. לצערי, חדר החושך שלי נמצא במחסן בקומה תחתונה ואני קולטת שם רק גלגל"צ.


מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

לאחרונה קראתי שוב את "לוליטה" של נבוקוב. ספר מדהים ומטורף, שזרק אותי לכל מיני מקומות אפלוליים. כנראה שנכנסתי לספר, כי בשלושת החודשים האחרונים לא היתה לי טלוויזיה, מה שגרם לי לקרא ולראות יותר קולנוע. זה בהחלט היה מבורך. ממילא אני רואה רק סדרות כמו "הסופרנוס" ו"עמוק באדמה".

אני אוהבת סרטים במיוחד. דימויים וגירויים חזותיים מעניינים ומפעילים אותי. לא פעם אני שותלת אלמנטים שראיתי בסרטים בעבודותיי. לפעמים זה נעשה לא במודע, פשוט כי הדימוי נשאר חקוק לי בראש. ראיתי לאחרונה את"The Inside Man" של ספייק לי, שמתעסק בחיים בניו יורק היום, ולראות אותו בניו יורק עצמה זה בכלל היה מעולה. סרטים של במאים כמו ברגמן, פיטר גרינוויי, פליני ודייוויד לינץ' השפיעו עליי. ברגמן בתאורות הצפוניות שלו והסצנות המשפחתיות הכואבות שהוא מתאר, גרינוויי בציטוטים מתולדות הציור ופליני ולינץ' בשילוב בין פנטזיה למציאות ובין גרוטסקי לשמימי.

לאחרונה השפיע עליי סרט מסע רוסי, "השיבה", שהוא גם סרט בכורה של הבמאי אנדריי זוויאגינצב. סרט מרגש על מסע של אב מסתורי עם שני בניו המתבגרים בנופי סיביר. ראיתי אותו לפני שנה ובעקבותיו אני מתכננת נסיעה לסיביר.

בצילום אני מושפעת מצלמים אמריקאיים כמו דיאן ארבוס, מרי אלן מרק, ג'וליה מרגרט קמרון, אוגוסט סנדר, ועוד. בצילום עכשווי אני אוהבת את גרגורי קרודסון, אלק סות' ושלבי לי אדמס. בעיניי חשוב שצלם יכיר את ההיסטוריה של המדיום שבו הוא מתעסק ויש לי אוסף הולך וגדל של ספרי צילום.

אני מתעניינת גם בתולדות הציור, בעיקר בבארוק ורנסאנס, בגלל דרך העמדת הסצנות והשימוש בתאורה דרמטית בתוך הסצנה. קראווג'יו וולאסקז עשו שימוש מרתק בהעמדות ובמודלים שהיו אנשים פשוטים ואף חריגים. הם הציגו אותם ללא האדרה וחשפו את מגבלותיהם. בעיניי, הריאליזם בו נקטו בשילוב התאורה והבימוי הפכו אותם לצלמים ללא מצלמה. אני אוהבת לצטט משם, בעיקר בסדרות קודמות שעשיתי כמו הסדרה "The Chapels" שהוצגה במוזיאון הרצליה ב-2005.

יש דברים שרק כלבים שומעים

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אין לי רחוב מגורים. לאחרונה שהיתי בניו יורק אבל עכשיו אני בישראל. אני נוסעת לצילומים במזרח אירופה בחודשיים הקרובים, אז עזבתי את דירתי הניו יורקית ובישראל אני רק חולפת. מה שכן, הייתי רוצה שלא יעשו השבוע מדורות ל"ג בעומר ליד בית הוריי, כי הכלב שלי מתחרפן מהרעש של הנפצים והעשן. הוא בוכה כל הלילה ונרגע רק לפנות בוקר.

למי היית מכניסה מכות?

לרוב האנשים שהייתי רוצה להכניס מכות אפילו לא מגיע לחטוף מכות.

מה ההתמכרות שלך?

אני חושבת שאני פשוט מכורה לצילום. אני אוהבת את מה שאני עושה ולא יכולה לדמיין את עצמי מתעסקת במשהו אחר. כמו נרקומן, כל גרוש שעובר לי מתחת לידיים נעלם מייד בציוד חדש או בפרויקט נוסף. זה לרוב קשה ומתיש ולא זוהר בכלל, בניגוד למה שאנשים עלולים לחשוב: אני נוסעת הרבה למקומות זרים ורחוקים למספר שבועות אינטנסיביים. חוץ מזה, אני מצלמת אנשים ובעיניי זה הכי קשה. זו התמודדות מנטאלית יומיומית שסוחטת אותי.

מצד שני, האנשים שאני פוגשת והמקומות אליהם אני מגיעה קסומים בעיניי, ואין מה שמשתווה להרגשה שאני חווה אחרי שאני חוזרת מכמה שבועות בעיירה קטנה במזרח אירופה. אני חוזרת עם מאות סרטים, מפתחת אותם ומגלה פריימים שאני אוהבת, או מגלה פריימים מעולים בסט שלא חשבתי שהיה מוצלח, תאונות משמחות כאלה.

אחרי שאני חוזרת מצילומים אני מותשת אבל מעט אחרי שוב מתעוררת בי התשוקה לחזור ולצלם. זה קצת כמו יחסי אהבה-שנאה: יש רגעים שאני מקללת ושואלת את עצמי מה אני עושה פה בכלל ויש רגעים שאני מודה לאלוהים שהביא אותי לרגע הזה עם מצלמה.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

את כל הצלמים שהזכרתי קודם, כל אחד בנפרד. הייתי משקה אותם עד שהם היו שיכורים לגמרי ובסוף הערב לא הייתה לי בעיה לשכנע אותם להחליף איתי תמונות, לעשות איתי print swap.


מה הרינגטון שלך?

הרינגטון שלי הוא Misirlou מהפסקול של "ספרות זולה".


מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הייתי רוצה שכל המצולמים שלי יוכלו להיות נוכחים בתערוכות שלי. במיוחד ילדה בשם קסניה, שצילמתי ברוסיה בכפר קטן לפני כמעט שלוש שנים. היא הייתה נערת גומי בת 11 שמיד שבתה את ליבי. היתה בה נחישות יוצאת דופן והבנו אחת את השנייה בלי לומר מילה. הייתי שם שלושה שבועות ובסוף רציתי לקפל אותה לתוך מזוודה ולקחת אותה איתי הביתה. היום היא צריכה להיות כמעט בת 14 ואני נורא רוצה לראות איך היא גדלה.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

אני לא יודעת אם מטוס נכלל בהגדרה של "מכשיר חשמלי", אבל מטוסים וטיסות בהחלט מפחידים אותי. בכל טיסה אני עוברת שעות של חרדות ומי שיושב לידי בטיסה מסכן. כל הרעיון של גוש הברזל המעופף הזה נראה לי פשוט לא טבעי, לא משנה כמה אני אטוס. בן זוגי, עודד, תמיד "מרגיע" אותי עם כל מיני יציאות – הוא אומר לי שהוא ראה דליפות שמן מהמנועים או שירד גשם והמסלול חלק ושהוא מקווה שהנחיתה תהיה בסדר.

תיק עיתונות

העבודות של מיכל חלבין (32) נמצאות על קו התפר שבין הדוקומנטרי למתועד. יש משהו כמעט רומנטי בדרך הפעולה שלה. היא נעה ונדה בין עיירות שונות בעולם, חמושה במצלמה, מתחברת למקומיים ואחרי שהם בוטחים בה, היא מביימת אותם אל מול המצלמה: "אני אוהבת לעבוד באופן אינטואיטיבי ולצלם את מה שמעניין או מדליק אותי", מספרת חלבין, "אני מחפשת תמיד ניגודים חזותיים כמו בין גדול וקטן, תמים ומנוסה, זקן וצעיר ומבקשת ללכוד בתוך הפריים רגע אנושי דרמטי שנע בין קצוות מנוגדים לכאורה. הליהוק חשוב לי, אני מחפשת אנשים שיש להם איזושהי איכות "אגדתית", מעין שילוב בין מוזר ושגרתי או בין נורמאלי לחריג. אני גם חוזרת אליהם לרוב, לעתים אחרי זמן קצר ולעתים אחרי כמה שנים".

התוצאה של השיטוטים שעברה בארבע השנים האחרונות היא "Strangely Familiar", סדרה שצולמה בישראל, רוסיה, אנגליה ואוקראינה והיא מוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה ובגלריה לונדונית, Photographers Gallery. מחודש יוני אפשר יהיה לראות את העבודות גם במוזיאון חיפה, בתערוכה Making a Scene. "אפשר לומר שאלה הם דיוקנאות של אנשי מופעים מעיירות קטנות", היא מסבירה, "רקדנים סלוניים, נערות גומי או אקרובטים. הדיוקנאות הם הדרך שלי להתייחס לנושאים אוניברסליים כמו קשיי התבגרות, השאיפה לזוהר והשילוב האנושי שבין נשגב ליומיומי".

את בני הנוער הדקיקים והשבריריים היא מעמידה בבגדי ההופעה שלהם, כמעין מדים, על רקעים שמנותקים מהקשר הבמה; בתוך מכונית ישנה, על ספה ביתית, ביער, על דיונה. על רקע היומיומי, נראים הבגדים המחויטים והמפוארים כמעט מופרכים. המצולמים שלה בצבע ובשחור ולבן מביטים בעדינות למצלמה, כמעט בכאב.

היא מציינת שהיא מושפעת ממסורת הצילום האמריקאי. בכדי לחזק את האינטימיות בינה לבין מושא הצילום היא לא משתמשת בציוד תאורה רב, ועובדת הרבה עם אור קיים. באורח די יוצא דופן, חלבין לא עובדת עם ציוד דיגיטלי בשלב הצילום או ההדפסה; הצילומים מצולמים על נגטיבים וההדפסות ידניות.

חלבין, בוגרת ויצ"ו חיפה, הציגה את שתי תערוכות היחיד הראשונות שלה בגלריה רוזנפלד (ב-2000 וב-2002). היא נדדה עם הצילומים המיוחדים והמרגשים שלה בתערוכות קבוצתיות ברחבי הארץ והעולם והציגה גם תערוכות יחיד בניו יורק ובלוס אנג'לס. היא הספיקה לפרסם רבות במגזינים ועבודותיה נמצאות גם באוסף מוזיאון תל אביב ובאוספים פרטיים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully