וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לחם ושעשועים? בכייף שיהיה

מיכל רונאל

17.5.2006 / 10:56

מפגן הזיקוקים בחוף היה התגלות פלאית של יופי ראשוני, צבע ואור, אבל שוב הדי.ג'יי היה חמור. מיכל רונאל היתה שם

בהתחלה, עוד נדמה היה שהכל מתקתק. הנחיל האנושי העצום רחש וקרקש לאורך הטיילת, כשהרמקולים העצומים מרעימים סביבו בפסקול מטושטש ובלתי מזיק. אט-אט התנועה שככה, ומאות האלפים האטו ונעצרו במקומם, כדי לתפוס זווית ראויה למצלמת הפלאפון. צעקה חדה פילחה את האוויר: "אל תשאלי מה קורה בקיוסק, תור של מאה חמישים איש. שנוררתי סיגריה ורצתי חזרה" - ניצולה פרועת שיער שיחזרה בקול, בזמן שהילדונת המשתרכת מאחור הביטה בעצב על השלל העלוב שהושג בפרך.

אבל כל זיכרון מדכא מגלידה-שלא-נרכשה הודחק במהירות, שכן שעת החגיגה של יחסי ישראל-צרפת הלכה והתקרבה. המתח שהצטבר באוויר הוכיח, שוב, עד כמה מוצלח הוא הקונספט העתיק של "לחם ושעשועים". העיכוב הפארטצ'י בזמנים היה צפוי מראש, ועורר בהמון הד עמום של מרירות – אבל היה זה הד שנעלם כלא היה, ברגע שהאורות הכתמתמים הראשונים החלו גודשים את השמיים.

ואז, בדיוק אז – העניינים החלו לחרוק. מה זה לחרוק, לחרחר. הרמקולים, שנדמו בתחילה בלתי מזיקים, ונועדו רק לעזור בתיזמור היצירה השמיימית, הפכו לשליחים שטניים של אנדרלמוסיה מופרכת. נעימת שאנטי צורמת היוותה את בעיטת הפתיחה, ואי אפשר היה להתעלם מהניגוד: הבומים המופלאים שהשמיעו היהלומים המתפוצצים בשמיים, התנגשו בבומים המלוכלכים וסרי הטעם שנשמעו מהרמקולים סביב.

גשם המטאורים הורודים הציף את העולם, עורר בכל מי שצפה בו אנחת התפעלות כמעט בלתי רצונית – אבל השכבה הסמיכה של הג'יפה בפול ווליום לא נתנה לשום אנחה שכזו להישמע. הצלילים האלה הצליחו לחסום אפילו את הולדת ה"וואו" המשותף, שנוצר באופן טבעי כל אימת צפייה שקבוצת ישראלים ממוצעת צופה בזיקוקים. נותרו רק המהומים פזורים, ממה שהיה יכול להיות רגע אופורי לחלוטין: רבע מיליון איש מתפעלים ביחד, בשנייה יחידה, מהתגלות היופי הבסיסי והראשוני של צבע ואור.

בזמן שהשמיים ממעל גרמו צמרמורות עור ברווז למראה המחזה המתנוצץ, התגברו הצלילים מאחור, וגרמו לעור התוף להתכווץ בזוועה. לכשהסתיימה שעת מוזיקת השאנטי, התברר שהגרוע מכל עוד לפנינו: תערובת לא מזוהה של חצוצרות ג'אז אלימות תקפה את השטח, והסשן האינסופי של אלתורי מאוננים כמעט והצליח לגרום לנו לייחל שהכל יסתיים כבר. כמעט, כי קשה להאמין שהיה מי שבאמת קיווה כך: החיזיון שהתנהל במשך עשרים דקות היה כה מרהיב עד שנדמה היה כי בקושי וחלפו שתיים וחצי קטנות על השעון. פרוצדורת לחם ושעשועים דורשת ניהול ראוי מזה, ואפשר רק לתהות מה היה קורה לו הוחלט שפסקול אחר ילווה את האירוע. אפילו שיר משמח של מייק ברנט היה עושה את העבודה (ואולי גם מאזכר את הפעם היחידה שישראל וצרפת ניהלו מערכת יחסים משמעותית).

כמובן שיש אופציות מפוארות אחרות. אם רמקולי הענק שאל מול הים השחור היו משלחים לאוויר את צעקותיה של דיוות פופ נאותה, דיאנה רוס או קיילי מינו, בשגעת ניצחונות מוטרפת, או אז היה הנחיל האנושי העצום משנה צורתו מיד – והופך לשורה אינסופית של מעודדות צמודות, המרימות את ידיהן לשמיים, שעה שברקיע מתפוצצות סוכריות קסומות, מנצנצות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully