פוסט מורטום

אזהרה: לפניכם כ-1,000 מילים על סרט, שנעשה על בסיס ספר, שעל שניהם ישנו דבר חצי-טוב אחד להגיד: הם נו-רא מדוברים. האם זה שווה את הטרחה שהקדשתם עד כה לבלון "צופן דה וינצ'י"? האם זה שווה את הטרחה שבלקרוא אפילוג תרבותי זניח עליו? לטעמי לא, אבל זה כבר שיקול שלכם.

דן בראון, סוג של ג'ון גרישם לחובבי מיסטיקה וקונספירציות, מחבר רב-מכר היסטרי בשם "צופן דה וינצ'י". הכל יכול היה לעבור בשקט, אלמלא גרמו המכירות העצומות וההכרזה המוקדמת על עיבוד יוקרתי לקולנוע לאנשי הכנסייה הקתולית לקפוץ, כשלחלקם גיבוב השטויות של בראון נראה כמו סטיגמטה מאיימת על פניה המבועתות של הנצרות כולה.

הפקת הסרט יוצאת לדרך, ועוד לפני שהספקת להגיד "פיינל-קאט", מצטברות מאות ואלפי ידיעות על מלחמת עולם שלישית, שכולה סובבת סביב הקונספירציות בגרוש שחושפת דמותו האפרפרה של רוברט לנגדון, המומחה לסמלים גיבור ספריו של בראון. כי סמלים, כמו שיודע כל תלמיד שנה א' לתקשורת, חשובים יותר ממהות. ומהות - בכל סיפור "צופן דה וינצ'י", ממסד עד טפחות, מטיוטת ספר עד פיסת צלולויד אחרונה - אין.

טקסט ביקורת שגרתי על הסרט, שעלה בסוף השבוע האחרון בבכורה עולמית רחבה ומתוקשרת, לא תקראו כאן. גם כי סרט שהוא בדרגת "אירוע" - ראוי שתפורסם עליו ביקורת בצמוד ליציאתו (וכך עשינו, עם מאמרו של אורי קליין השוהה מטעם עיתון "הארץ" בקאן), אבל לדידו של כותב שורות אלו, ניתן לתרץ זאת בעובדה הפשוטה שהסרט - כסרט – פשוט לא מעניין. באופן צפוי, כמו חידה הכתובה באותיות ענק אך מציגה שאלה פשוטה כ-"1+1"?, מדובר באנטי קליימקס התרבותי של השנה. כל המספרים העצומים שנלוו לסרט – מסכום ההשקעה בו (125 מיליון דולר), דרך כמות העותקים שמכר הספר של דן בראון (למעלה מ-40 מיליון עותקים, והדיו עוד לא יבשה על המהדורות שממשיכות לצאת) וכלה במאות אלפי האינצ'ים שבוזבזו בעיתונות העולמית על ניוז סביב הסרט (ע"ע יחסי ציבור) – לא יכלו למנוע את העובדה שכולם, אבל כולם, ידעו כי יהיה מדובר בסרט בינוני במקרה הטוב.

המשוואה פשוטה מאוד: ספר ש"פופולרי" היא המילה הטובה ביותר שמבקרי הספרות מצאו עבורו X (רון הווארד + בריאן גרייזר + עקיבא גולדסמן) = דייסת גריסים לעקרות בית נואשות. לפעמים, זה הופך לפיאסקו תרבותי – כמו בזכייה באוסקר של "נפלאות התבונה". הפעם, ניתן רק לקוות כי הקופות יענישו את הסרט, מאחר והציפייה של יוצרי "צופן" אינה לפרסים. לא, שלא תטעו, הסרט יומרני כמו כל פרויקט של השלישייה המוזכרת למעלה. אך היומרות כאן מסתכמות כמעט אך ורק במאזן של חברת סוני.

עצוב, אבל נראה ש"צופן דה וינצ'י" עוד פחות מעניין מ"אוצר לאומי", אותו שיעמומון הרפתקאות רדוד של ג'רי ברוקהיימר מלפני שנה וחצי, שהיה נראה לרבים כעיבוד אינדיאנה-ג'ונסי גדוש פטריוטיות, לפאזלים התיאולוגיים של דן בראון.

ביקום שכולו שיווק ויחסי ציבור, גם דרדקים שעוד גדלים על ברכי "מעריב לילדים" יכולים להבין כי הפולמוס הדתי סביב "צופן" רק משרת ומעצים אותו. אלה שכבר עברו ל"מעריב לנוער", יודעים שגם המשפט שהתנהל נגד בראון בטענה לפלגיאט בספרו – לכאורה פרסום שלילי נטו - המשיך להעצים ולתת תוקף למותג התרבותי הממוסחר לעייפה הזה. יחסי הציבור במקרה של "צופן דה וינצ'י" היו הכלי המרכזי במלאכת שיווק מתוקתקת לעילא, שכל פיסה בה הייתה מושלמת – מהמינון הקטלני של היח"צ, דרך המינון הזהיר של הפרסום הרגיל, ועד לטריילר – אחד הטובים שראיתי בשנים האחרונות.

ניקח את מקרה "הפסיון של ישו" של מל גיבסון. "הפסיון" מהווה לכאורה קונטרה מבחינה דתית, אך הוא זהה ל"צופן דה וינצ'י", כמוצר שנסובה סביבו שערוריה דתית העוזרת לו להעצים רווחים. ב"פסיון" התחוללה סערה אמיתית. הסרט פתח פצעים ממשיים בקונפליקט דתי עתיק יומין. אצל גיבסון, הר הגעש פעל בצורה טבעית – התעורר לאיטו ועירבל בתוכו את הלבה, עד שזו התפרצה. כאן, הגלונים הרותחים נרקחו מראש במשרדיהם של מנהלי שיווק הוליוודיים. המפלצת היחצ"נית קיבלה את הדחיפות הנכונות מכל כיוון אפשרי, עד שבתזמון מושלם החלה להזין את עצמה ולגדול לממדי ענק, ככל שהתקרב מועד יציאת הסרט.

הווארד הוא אחד מהסיפורים הפחות-ברורים של תעשיית הסרטים האמריקאית. מקרה עצוב מבחינת חובבי קולנוע, ושמח מבחינת המפיקים וצרכני הבינוניות. אחרי שהיה ילד ונער שחקן ("אמריקן גרפיטי", "ימים מאושרים"), הוא הפך באייטיז לבמאי עם ראייה תמימה ועם זאת מלאת דמיון ("ספלאש", "קוקון"). עם השנים הוא התעצם, וב-1995 הוא עלה פאזה, עם "אפולו 13" הבומבסטי. מאז "אפולו", נראה כי הווארד מנסה פשוט לעשות הכל "נכון". לא טוב, לא רע; לא ייחודי, לא מעניין; לא יותר, ולא פחות. הבעיה החלה, ככל הנראה, כשהווארד הפך לבמאי של פרויקטים יומרניים בלבד. בתוך אותן יומרות, הוא מנסה לדייק, להיות יעיל ולשלוט בטכניקות. לא מעבר לכך. כך גם ב"צופן", שעובר חלק - אך משאיר מינימום רושם. ייאמר לזכותו של הווארד, שהפלאשבקים ההיסטוריים בסרט מעניקים לו - לרגעים מעטים - תנופה דלילה. עוד ייאמר לזכותו (אך גם לחובתו) שכרגיל, קשה לסבול מהמוצר הסופי. אך לא פחות מכך גם קשה ליהנות, ופה קבור הכלב. זוהי המגרעה הגדולה של רון הווארד, הוא הבמאי הבינוני הכי גדול בהוליווד.

אחד מכשלונותיו החוזרים ונשנים של הווארד היא בימוי שחקנים. הוא עובד בדרך כלל עם ענקי מסך (וליתר דיוק – ענקים קופתיים), ונדמה שהוא נוטה להיות מובל על ידם ולא להפך. כך במקרים של ראסל קרואו ("נפלאות התבונה", "סינדרלה מן") או ג'ים קארי ("הגרינץ'"). במקרה של טום הנקס, איתו הוא התחיל את הקריירה פחות או יותר (ב"ספלאש"), זה עובד לרעתו יותר ממה שציפה. הנקס – שאמור להוביל על כריות הז'קט של רוברט לנגדון את הסרט, נראה כעובר אורח משועמם. שאר הקאסט נע בין מביך למעייף: אודרי טאטו נותנת הופעה מבישה, המזכירה דוגמנית פעורה שזה עתה התקבלה לטלנובלה; פול בטאני, בתפקיד שמזכיר את הרוצח הלבקן מ"הנוכל, האוהבת והמאהבת החינני" מהאייטיז, מצליח להיות מלחיץ כנזיר הקטלני של האופוס דיי – אבל רק בקטעים בהם מחלקת האיפור עושה את עבודתה המדממת על גופו המצולק; ז'אן רנו ואלפרד מולינה מציגים שבלונה של דיקלומים; והיחיד שאולי ניתן לסלוח לו הוא איאן מקקלן, אהוב ליבי.

יתר צוותו של הווארד מספק את הסחורות הצפויות. החל בעקיבא גולדסמן, תסריטאי השבלונות הממוסחר ביותר בהוליווד (שהפך גם למפיק עסוק בשנים האחרונות), שעבודתו כאן מזכירה תוכנת מחשב לעיבוד ספר לתסריט (מה שלא יפריע לו לקבל מועמדות לאוסקר על כך), וכלה בהנס זימר, המלחין היעיל שממשיך למצב עצמו כיורש אפרפר לג'ון וויליאמס, בכל הקשור ליכולת להתעסק עם מגוון רחב של ז'אנרים.

בסופו של יום – אחרי כל הדיונים, דפי העיתון והרשת עמוסי הידיעות, מודעות הכרומו הנוצצות, המייק אפ המוגזם על פניה של טאטו ו-152 דקות מפוהקות של סרט, יוצא שמסעו של רוברט לנגדון אחר הגביע הקדוש מגוחך לא פחות מאותו מסע קומי של חבורת מונטי פייתון. במובנים מסוימים של רצינות, נפח והשקעה – הוא מגוחך עוד יותר.