וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פאף! גרנדדי

איל פרידמן

21.5.2006 / 12:11

איל פרידמן מספיד את הלהקה שסירבה להפוך לגדולה יותר מהחיים עצמם, ומשאירה אחריה תקליט נוסף, אחרון

באופן מוזר, גם האלבום הראשון של גרנדדי נפתח בשיר פרידה. אריזת חפצים, יציאה מהחיים. כמו מערכות היחסים האלה, שרק במבט לאחור מבינים, שלפחות צד אחד ידע שהן לא ימשכו לעד. זה לא ניסיון להוסיף לסיפורה של הלהקה עודף רומנטיזציה. זו פשוט התחושה שהסוף היה שם, מהשנייה שהם התחילו. הסוף כל כך העסיק אותם, שהם היו חייבים לארגן אותו בעצמם. אז כן, בדצמבר 2005 התכנסו חברי גרנדדי, שהוקמה ב-92' במודסטו קליפורניה, והחליטו לפרק את החבילה. בינואר 2006 הם שיחררו את הידיעה לתקשורת, והשבוע יצא "Just Like The Fambly Cat", אלבומם האחרון לתמיד (אלא אם יהיה איחוד מתישהו). בין כמויות החומר הגדולות (שלל אי-פיז, סינגלים וכמה אוספים) ניתן להצביע בבירור על האלבומים הרשמיים כעל נקודות הציון המהותיות ביותר בקריירה של גרנדדי.

כבר מהצלילים הראשונים בתקליט הבכורה, "Under The Western Freeway" מ-97', היה ברור שזו תרכובת חדשה ואינדיבידואליסטית, שונה מהנוף המוזיקלי שהקיף אותה. רוק לו-פיי מעודן וסהרורי, סינתיסייזרים מעוותים, פופ סיקסטיז, עוצמות שגעשו מתחת לפני השטח. כאילו מישהו תמצת אך ורק את היסודות הטובים של מוגוואי, סופט סל, הבו רדליז, ניל יאנג, וויזר, קינג קרימזון ופייבמנט וזיקק אותם ליצירת המופת הלא מלוטשת הזאת. האלבום שאחריו, "The Sophtware Slump" מ-2000, היה כבר סיפור אחר, אבל לא לגמרי. הסאונד שלו היה משומן ומנופח בהרבה, הוא שייט בין פסנתרים ומקלדות מרחפות וקסומות לבין דיסטורשנים אלימים – אלימים כמו שרק גיקים אמיתיים יכולים להיות – ובעיקר היה אלבום קונספט שהתעסק בקונפליקט שבין עולם הטבע הכפרי לבין יקום רובוטי, מתוכנת, מנוכר ובלתי נמנע. אחרי הבוקר הראשון בו הקשבתי לו סיימתי לבכות איפשהו אחרי הצהריים.

הציפייה הטבעית אחרי התקליט המהמם הזה לבשורה מהממת יותר הלכה והתעצמה עד ליציאת "Sumday" בקיץ 2003. למרות הנטייה לתפוס אותו כאלבום קליל יותר מקודמיו, הוא למעשה היה ונותר יצירה מדכאת מאין כמוה. אלבום של השלמה עם שברון לב טוטאלי, שכבר לא ניתלה בדימויים עתידניים וממוחשבים, אלא פשוט צונח ללא יכולת לעצור לתהום של הרס עצמי, תוך שהוא חולף על פני ענן אחרי ענן של עצב רך, אבל רק לכאורה. "אני בסדר עם הריקבון שלי" היה בעיני השיר המגדיר של האלבום. בזמן שרבים נהנו להשוות אותם לרדיוהד, גרנדדי מיהרו לזנוח את ארומת האפוס הגדולה מהחיים, שהיה נדמה שעטפה את "דה סופטוור סלאמפ", והקליטו את סאמדיי במתכונת בסיסית למדי, גיטרה-באס-תופים-סינתי/פסנתר. פשטות האינדי-רוק הזאת התקבלה כאכזבה בעיני מעריצים רבים. מגרנדדי ציפו להמשיך ולחדש מוזיקלית. אבל מה שרבים פספסו, לדעתי, הוא שערמת השירים הפשוטה והקורעת הזאת הייתה אמירה חזקה לא פחות מאלה שקדמו לה, גם מבלי להתקדם מוזיקלית. האלבום הזה הכביד נפשית גם על ג'ייסון ליטל, סולן ומנהיג הלהקה, ובראיון אחד הוא סיפר, שבתום ההקלטות הוא הרגיש כאחד האמנים שבנו את הפירמידות של פרעה – הוא חשש שהוא יישאר כלוא ביצירתו וימות בתוכה. אלה וסיבות אחרות, כפי שניתן להבין מראיונות, הובילו להחלטה לסגור את הבאסטה, אבל לא לעשות זאת לפני שחרורו של פרק אחד נוסף ואחרון, כי כפי שמסתבר, לליטל וחבורתו עדיין ישבו כמה דברים חזק על החזה.

"בדיוק כמו החתול הפאמבלי" החדש ממשיך בקו המוזיקלי הפשוט של "סאמדיי" תוך הצטלבויות עם זה של "דה סופטוור סלאמפ", אבל זו רחוקה מלהיות עייפות החומר. זו דרכם להגיד שני דברים: מצד אחד, אנחנו הולכים וחשוב לנו לסגור את הרומן שלנו איתכם הכי עמוק, מקיף ואינטימי שאפשר. מצד שני, לא צריך לעשות כזה עניין מאתנו. אין לנו שום כוונה להיפרד באיזה מאסטרפיס יומרני, שינסה לשבור מחדש את החוקים. כל מה שרצינו היה רק לנגן כמה שירים כדי לעשות טוב לעצמנו.

זה היה בסוף הקיץ

"אני לא רוצה לעבוד כל היום והליל כדי לכתוב שירים שיגרמו לבחורות צעירות לבכות / או לנגן סולואים קטנים על הקלידים כדי שהילדים ישאלו אותי איך ולמה / ...אני לא רוצה להיות חלק מכל האיכות שמתפרקת בימינו / אני מעדיף לייצר צליל כן ולצפות בו מתעופף באוויר, ואז לצאת לדרכי..." (מתוך "Elevate Myself").

לפני ההקלטות לאלבום החדש, ליטל נגמל מאלכוהול וגילח את הזקן המפורסם שלו. עכשיו הוא גם עומד לעזוב אחרי כל השנים האלו את ביתו במודסטו לטובת מונטנה. התנקות, החלפת צורה, מקום וחומרי גוף - כמעט מיותר לציין כמה זה סימלי למכתב/תקליט הפרידה הזה. כמו במקרה של "סאמדיי", דווקא אלבום קל יותר למראית עין של גרנדדי, הוא משימה קשה יותר להתחברות. לוקח זמן איתו, עד שכל הנקודות מתרכזות ומציירות את הטיול של גיבורינו אל האופק. התחלה חדשה בשבילם, הסוף בשבילנו. מהסינגל המעולה , "ג'יז לואיז", שמבטיח ששמחת חיים גדולה לא תהיה כאן, דרך "Summer…It's Gone" - סגירת מעגל ברורה עם "Summer Here Kids", הלהיט האגרסיבי מאלבומם הראשון, איתו יצאנו אז אל הדרך: " הקיץ נגמר ואני לא יודע / מהי הדרך הטובה ביותר ללכת / בחלומות אני שומע קולות שאומרים: / "תביט לכאן" / אבל אני לא יכול לראות דבר/ אז אני מסתובב לכיוון דרכים / ללא מוצא וחורים ...".

בקטע הזה, אגב, ליטל מזכיר במידה לא מבוטלת את ניל טננט מהפט שופ בויז, גירסת האקס-ג'אנקי. למרות העדינות - ויש יאמרו החנוניות - בביצוע ובנגינה, ליטל לעולם אינו מתבכיין בתקליט הזה. גם כשהוא מלאכי, כמו ב-"The Animal World", הוא לא נשמע לרגע מיופייף או צדקן. ויש גם סוג של הומור, כמו ב-"Where I'm Anymore", שיר עצוב, כמה "מפתיע", רק שאת הפזמון שר ליטל ב"מייאו" של חתול. הוא מנותק ומודיע גם על התנתקות מאתנו ("Disconnecty", אחד האנרגטיים יותר), ושיר אחד מינורי לפני הסוף מגיע "ככה זה תמיד מתחיל": "...או שיט, אני לא יכול לתת להם לראות אותי ככה", כאומר – התחלנו את הדרך הזאת לבד וכך גם נסיים אותה. והרי לכם להקה ותקליט, ששווה לתת ללב שלכם להישבר עבורם.

"אף פעם לא אחזור..." (רצועה אחרונה באלבום, ללא שם).

גרנדדי, "Just Like The Fambly Cat" (אן-אם-סי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully