דין אופסייד כדין עוף לשבת

מן הקדמונים קיבלנו, שחובה על אדם להיזהר במצווה קלה כבחמורה. אלא שכשם שאין אם אוהבת את כל ילדיה במידה שווה, כך חזקה על יהודי, שיימצא מהדר במצוות אחדות ויוצא ידי חובתו באחרות. ואין לך מצווה יפה יותר להדר בה, מאשר שבת המלכה, שהיא מרחיבה את הדעת ומפייסת את הנפש, כל אחד לפי טעמו וכפי יכולתו: מי בזמירות ובתפילה, מי בבליעת טבלית מרוממת וריקוד עד אור הבוקר, מי באצטדאות הכדורגל ומי, כמוני, בצליית מיני בשרים מעולים על אסכלת פחמים.

כיוון שכך, השכמתי קום ביום שישי האחרון, כדי לקיים את מה שנאמר על מי שטרח בערב שבת. בטרם צלצל השעון ח' פעמים, כבר הספקתי לתת שלום לקצב הנאמן שלי ולסייר איתו ברחבי האטליז. סקרנו את שלל החיות המבותרות שתלו על אנקולי מתכת, תקענו אצבעות בבשר, לוודא שיושן כהלכה, והרכבנו את תפריט סעודת השבת שלי: צלעות טלה עדינות, מדליונים עבים של מותן יען, כבדי אווזים מפוטמים במרקם של חמאה מוצקה, נתחי סרעפת אדמונית של פרה, כרעיים דשנים של תרנגולות צעירות ואומצות משורגות שומן, מצווארה של אותה חיה שאסור להזכיר את שמה.

עוד אני עומד ליד הקופה ומהרהר במזלי ששפר עלי, שזכיתי לדקדק כל כך במצוות קורבן של שבת, והנה אני משגיח בקצב, אשר מניח על המשקל את כרעי העוף ומוסיף את מחירם לחשבון.
"במחילה ממעלת כבודו, רבי", המתקתי אליו חיוך, "הרי שמנית את העוף בין הפריטים לתשלום".
"ומה בכך?", מלמל הקצב, בעודו ממשיך לערוך החשבון.
"מה בכך?", תמהתי, "מאימתי צריך יהודי לשלם על עוף לשבת?"
קדרו פניו של בן שיחי. "אם באת להתלוצץ, אין שעתי פנויה לכך. יום שישי היום, הסחורה מרובה והזמן דוחק".

הזעפתי גם אני את גביני ונתתי בו מבט מוכיח: "חייך, שלא הלצה היא ולא חידוד. יואיל כבודו לתקן את הטעות."
חדל הקצב ממלאכתו, הניח את העוף על הדלפק ושאל בנחת מעושה: "שמא ילמדני מר, מדוע הפרה והאווז וכל בהמת הארץ ועוף השמיים, כולם בממון, ודווקא התרנגולת בחינם?".
"פשיטא", החזרתי, "אין עוד מאכל כעוף, שהוא חביב על הבריות."
"חדל מדברי הבל", נזף בי האיש. "הרי אין לך שולחן שלא עולה עליו כיכר לחם, וכלום יש בנמצא אופה שלא מוכר את מעשה ידיו בדמים?".

עד שאנו מתווכחים, התאספו כמה לקוחות והחלו מתערבים במחלוקת. "קניות לשבת באתי לעשות", סיפרתי להם, "והנה תובע ממני האטליזאי, שאשלם על העוף".
מיד קמה התרגשות גדולה: "עוף תמורת כסף? הכסדום היינו? לב בקר יודע האדון למכור, אבל בחזהו שלו גוש של אבן?"
נבוך הקצב, אבל על דעתו המשיך לעמוד: "אף אני משלם על כל עוף ועוף שבחזקתי, ואם אמסור לכם הסחורה, כיצד אראה ברכה בעמלי?"
"חוצפן", התרתחה עליו גברת אחת, "כלום אין לך די רווח משאר מקח וממכר שאתה עושה? לא תיפול שערה משערות ראשך, אם תיתן כמה תרנגולות לצדקה".

עוד היא מדברת, והנה חישב פיקח אחד, שאם ימכור האיש 100 פרגיות ביום וירוויח שתי פרוטות באחת, נמצא שהוא גורף 200 פרוטות, שהן 5000 בחודש, שהן שישים אלפים בשנה. שמעו הנאספים שישים אלפים, ומיד התגודדו סביב הקצב להכותו. "לסטים! גזלן! הוא שוחה בממון ויהודים כשרים חסרים עוף לשבת!". עוד מעט היו הורגים אותו נפש, אלמלא נקלע לשם שוטר אחד, פיזר את המהומה וביקש לשמוע את הצדדים הניצים.

"בשר אני מוכר למחייתי", קבל הקצב, "והנה באו אלה ומבקשים את תרנגולותי חינם אין כסף".
"ואתם, מה בפיכם?", שאל לנו השוטר.
"בדין מגיעות לנו התרנגולות", הסברתי לו. "עוף אנחנו אוהבים, אבל לשלם אין אנחנו אוהבים."
התרשם השוטר מטענות הצדדים, הפך והפך בדעתו והתקשה להכריע בדין. סופו של דבר, רשם בפנקסו כמה מלים והבטיחנו למסור החלטתו בהקדם, אחרי שייטול עצה עם פקידים מומחים לדבר. ארזתי אפוא את סלי, יצאתי לרחוב ושמתי פעמי הביתה. עוד אני עולה לאוטובוס ומחפש לי כיסא להתרווח בו, והנה פונה אלי הנהג ומבקש חמישה שקלים, שכר הנסיעה. תנו רבנן, "איזהו חכם, הרואה את הנולד", אשר על כן פתחתי מיד את החלון, שרבבתי ראשי החוצה וקראתי לשוטר.