וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

החנות שוב פתוחה לעסקים

דורון חלוץ

22.5.2006 / 10:53

זו לא אירוניה בכיס שלו, דורון חלוץ באמת שמח לקראת החדש של הפט שופ בויז, עם צליל האייטיז שעשה אותם

עד לא מזמן נדמה היה שבעוד כל העולם חורש על הסאונד של האייטיז, חלוצי פופ רבים מאותה תקופה מנסים להתרחק ככל האפשר מזיהוי עם אותו עשור. ניו אורדר נהיו יותר רוקיים, מדונה שיחקה בפרנץ'-האוס, ניק קרשו הסתפר, והפט שופ בויז בכלל פזלו לכל הכיוונים, עם אלבום אינדי-פופ מחד, פסקול לסרט רוסי אילם מאידך, ומיקס של מינימל גליץ' במסגרת "בק טו מיין" על הדרך (אם כי כריס לואו לא התאפק ודפק סט איטלו-דיסקו הורס בצד השני של אותו אוסף).

ואילו עכשיו, כשמחיאות כפיים סינתטיות הן 2006 לפחות כמו שהן 1986, כבר אפשר לחזור להיות רטרו בלי שיאשימו אותך שאתה הטרו. אז אחרי שמדונה התוודתה אשתקד על רחבת הריקודים באלבום אלקטרו-פופ באווירת חותלות, מגיע תורם של הפט שופ בויז להוציא את האלבום הכי אייטיזי שלהם מאז, אה..., תחילת הניינטיז.

"Fundamental", אפוא, הוא מה שנקרא "כשמו כן הוא" - מסמן חזרה למקורות. אם כי טננט כמובן כבר טרח להבהיר שזה מתייחס גם לפונדמנטליזם במובן הפוליטי, ואילו במגזין Word שיחקו אותה עם האבחנה שבשם האלבום חבויות שתי התימות המרכזיות שלו: fun ו-mental.

בקשר למנטאל, קשה לפספס. האלבום נפתח עם "Psychological", שמצליח להישמע מעניין גם בשמיעות חוזרות ונשנות חרף מונוטוניותו. השיר מבוסס על ביט אלקטרואי מתון פלוס שטיחי סינתי ענוגים, כשטננט מזמר על כך שהפחדים שלנו – בין אם מתספורות אסימטריות או משרצים בעליית הגג – הם בעיקר בתוך הראש, "זה פסיכולוגי".

ולגבי הכיף – השילוב בין הפטשופ לטרוור הורן (שכבר הפיק להם בעבר את "Left to my Own Devices" ואת "It's Alright") מבטיח לא רק על הנייר. בקטעי ההיי-אנרג'י-דאנס זה ממש רותח. סאונד נפוח (במובן הטוב של המילה), עם אפקטים שמשרתים היטב את התכנים ומעלים באוב את ימי "Very". כמעט בכל השירים פה משתתפת גם תזמורת, אבל היא נטמעת במיקס בצורה הגיונית, כאילו דיסקו סימפוני זה הדבר הכי טבעי בעולם. גם בבלדות ההפקה לא פראיירית, אבל השירים עצמם פחות מעניינים ולכן משמשים מבחינתי לא יותר מקטעי מעבר בין הלהיטים. בייחוד בולט לרעה "Numb", פיסת צ'יז סלין דיונית שכתבה לפטשופים יצרנית הלהיטים דיאן וורן. הקול העדין של טננט וההפקה של הורן קצת מצליחים להרים אותה, אבל לא מספיק גבוה.

באגף הלהיטים מובילים שלושה שירים: ראשית, "The Sodom and Gomorrah Show" הבומבסטי. השם "טרוור הורן" מרוח בליפסטיק אדום בוהק לכל אורך השיר, שנפתח בכמה הבזקי סאונד לא ברורים שאחריהם מכריז קריין טלוויזיה נלהב: "שמש! סקס! חטאים! מוות! התערבות אלוהית! הרס!". תרבות הרייטינג, אם אני מבין נכון, הפכה אפילו הארדקור ניוז כמו סדום ועמורה לבידור זול. ההפקה הנפוחה - שלא לומר היסטרית - של השיר, מתאימה כמו קונדום משומש לתוכנו הדקדנטי.

שנית, "מינימל", הסינגל הבא, להיט קלאבי שמשדך בין ניו אורדר לקרפטוורק, עם פזמון מסונתז ואווירת אלקטרו טראשית (ויהיה גם רמיקס של טיגה. שיואו איך מפתיע). ושלישית, השיר שסוגר את האלבום, "אינטגרל", שמזכיר קצת את "Go West" ולוהט כמעט כמוהו.

כרגיל, מה שכיפי במיוחד אצל הפטשופ, הוא שמעבר להנאה הפופית הגולמית אפשר גם להתפלפל לנצח על המשמעויות האינטלקטואליות החבויות מעבר לדיסקו-ביט. את "אינטגרל", למשל, אפשר לקרוא כפרשנות למישל פוקו, הוגה הדעות הצרפתי החביב, שביקר את מערכות הניהול והמישטור של המדינה כהפעלת כוח ביחס לאזרחיה. סטודנטים שמתעצלים לקרוא את חיבוריו של פוקו מוזמנים להסתפק בתקציר הפטשופי הבא, שאפילו מוגש בחרוזים:

"Everyone has/ Their own number/ In the system that/ We operate under/ We're moving to/ A situation/ Where your lives are simply/ Information".

השיר מתייחס להחלטת הבריטים לחייב נשיאת תעודות זהות או משהו בסגנון – עוד שיטה ממסדית לבקר ולפקח (ועכשיו כולם ביחד: פחחחח!!!).

גם בשירים אחרים, משתעשעים הנערים בהעמסת רבדים שונים של משמעות ובמיניות ובגבריות אלטרנטיביות. סדום ועמורה הופכות כאמור לסוג של תוכנית טלוויזיה (ריאליטי?), קזנובה מאבד את הזקפה, ו"I'm With Stupid", הסינגל המוביל (והמאכזב יחסית), הוא לא סתם תיאור של רומן הומואי, אלא מטאפורה (לעוסה, לעוסה) ליחסי בוש-בלייר. אם כי בסוף עוד יתברר שמדובר במטאפורה ליחסי טננט-לואו.

פט שופ בויז, "Fundamental" (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully