אז אנחנו דפוקים, אוקיי?

אין שום דבר רע בקצת שמרנות בריאה, כזו שמחנכת במודע לחזרה לעולם ערכים מוסרי גבוה שההווה המודרני קצת שכח ממנו, אפילו אם מדובר בגרסה המעט פשטנית של עולם כזה, כמו הדת. אבל כשהחינוך לשמרנות מגיע במסווה של רדיקליות לשונית והתרסה חברתית, שנועדו להראות רק כיצד המודרנה היא אם כל רע, כבר לא מדובר בשמרנות אלא בצדקנות ובמוסרניות. ב"האב הישן" של מאת'יו שארפ זהו בדיוק המקרה, כך מתברר בסוף הספר. זה לא שהספר רע לגמרי, אלא שהוא לא מספיק טוב בשביל להצדיק את הכעס שהוא מעורר.

משפחת שוורץ היהודית, סביבה נעה העלילה, מוצגת בספר כאבטיפוס של המשפחה הדיס-פונקציונלית: אבי המשפחה, ברנרד, הוא אב חסר-כישורים שננטש על ידי אשתו, ליילה, והתמכר לכדורים נגד דיכאון. בנו, כריס, הוא נער גס רוח וחסר כל חוש שיפוט חברי, אלים מילולית וחלש פיסית, שחושב ש"מי שלא מאמץ גישה אירונית הוא אידיוט...מפני שבמוקדם או במאוחר האירוניה תאמץ אותך". בתו, קאת'י, חולמת להמיר את דתה לנצרות ומעריצה את הקדושה המעונה תרזה, שהמירה את דתה לנצרות ובכל זאת מתה מות קדושים במחנה השמדה נאצי. האם, ליילה, מרגישה ש"בכל פעם שילדיה פלשו לחייה, הם התחילו לפרק את חייה לפיסות זעירות", וממלאת את החסך בסקס חסר משמעות עם כל גבר שנכנס לחייה ולו לרגע קט.

המפנה במהלך חייה הטראגי של המשפחה המפורקת הזו מגיע כשהרוקח של ברנרד, שגם הוא מכור לתרופות פסיכיאטריות, נותן לברנרד תרופה שגויה, וגורם לו ל"תסמונת סרוטונין", שמתבטאת אצל ברנרד באירוע מוחי קשה. מהאירוע הזה הוא מצליח איכשהו לצאת בחתיכה אחת, אבל בנו, המתעקש להוציא אותו בחג ההודיה מבית החולים לארוחה, באקט מרדני וטיפשי של רצח אב, גורם לו להתקף נוסף, ומהתרדמת הוא מתעורר כשהוא בעל רמה שכלית של "ילד מפותח כבן ארבע". האירוע הזה הוא השלב האחרון בפירוק הסופי של התא המשפחתי הנורא הזה, אבל גם תחילת הריפוי שלו.

לאורך כל הספר, תחת מטר של קללות שיוצאות מפי הדמויות, מתברר שכל מי שנכנס לחייה של המשפחה שבוי באורח חיים מודרני מסורס וחסר תוחלת: הדמויות הנשיות מייחלות לזוגיות שנמנעת מהן בשל הקריירה, והגברים הם יצורים פרימיטיביים ואלימים שלא מסוגלים להתמודד עם העולם שהשתנה. כולם מתייחסים לדת בבוז, מלבד קאת'י, שלוקחת את הנצרות ברצינות כה תהומית עד שברור שהיא לא יותר מאשר פרודיה של מאמין. דמות אחת, של סבא טים, זוכה לתשבוחות כיוון ש"הוא לא התנהג כמו יהודי ואפילו לא בחר ...בתחושת גאווה תרבותית המגובה במורשת היסטורית ממושכת של הגירה ושל סבל". כל מערכת ערכים מוסרית גבוהה זוכה לזלזול וללעג, והציניות המודרנית מועלית לדרגה של קדושה.

אך הציניות הזו היא רק המצע לריפוי ממנה: בסוף הספר מתברר שהכדורים משככי-הדיכאון שכולם מכורים אליהם נתפסים בעיני שארפ כדת החדשה, דת מנוונת שיש להיפטר ממנה, והם המקור לכל רע. מתוך נטילתם, הן על ידי ברנרד והן על ידי הרוקח שלו, מתחיל המשבר הנורא מכל. אך רצח האב שכריס מייחל לו, המדמה את הרצון הדה-קונסטרוקטיבי של שבירת כל הכללים של העולם הישן, נכשל: האב משתקם אט אט, ויחד איתו משתקמת המשפחה, עד להבנה שתפילה לאל ואהבת המשפחה הן הפתרון לכל צרה ובעיה, אז בא לציון גואל, וכולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. המשפחה חוזרת אל הערכים המוחלטים של דת ואהבת האדם, ומצליחה לתמרן בעזרתם בחיים מודרניים, שכוללים הריון מחוץ לנישואין, תקרית ירי ועוד אינספור מכות וחבלות ששארפ מנחית על גיבוריו ללא הרף. הציניות שלהם, ממש כמו השפה הבוטה של שארפ לאורך הספר, היא רק כיסוי לצורך בחום אנושי ושמיימי.

מלבד כל זאת, הספר סובל מחוסר אמינות משווע: כמות הצרות ששארפ מאכיל בהן את גיבוריו כמעט אינה אפשרית, היחס של הדמויות אחת לשנייה מוגזם לחלוטין, הן מצטטות הרבה יותר מדי את כתבי הקודש והדרך בה שארפ מתאר את האב פגוע המוח תתקבל בפרץ של צחוק עצוב אצל כל מי שיודע חצי דבר על פגועי מוח. ההגזמות הפראיות האלה דרושות לשארפ על מנת להוכיח שהחיים היום הם סוג של מחלה על-אנושית, שנוכל להירפא רק אם נכרע ברך, כולנו ביחד, מול ישו ונבקש עזרה.

בעולם שבו טום קרוז מציע לסובלות מדיכאון להתעמל ולקחת ויטמינים, ועושה זאת בפרץ סיינטולוגיה מחריד, אין צורך בעוד משיחי שקר שיסבירו לנו עד כמה אנחנו דפוקים ועד כמה הפיתרונות שלנו מזוייפים והרסניים. בדיוק כמו נאומי משיחיות, בספר זה מה שנשאר בסוף זה ספר קריא מאד, אולטרה-מתחכם, חסוד ולא מהימן.

"האב הישן", מאתיו שארפ. מאנגלית: שרון קרמנר (הוצאת סאגה)