בדומה לשאר אחיותיה לז'אנר ריאליטי-השיפוצים, קשה להבין מיד כיצד יש להתייחס ל"לרדת בגדול", תוכניתו החדשה של ערוץ 10 שמתמקדת במאמציהם של 12 אנשים להשיל עשרות קילוגרמים ממשקלם העודף. לרגע אפילו נדמה שיש להודות לערוץ 10 על הצטרפותו למלחמה בשומן (כידוע, בעיית בריאות הולכת וגדלה בעולם המערבי) ואפילו למחות דמעה נרגשת רק לעצם המחשבה כי הנה התגייסה לה הפקה שלמה על מנת לעזור לאנשים אומללים שרוצים לשנות את חייהם. אך גם אם נאמין בתמימות כי בבסיסה של "לרדת בגדול" אכן טמון רצון כן לעזור לאנשים, הרי שהבחירה בהגשמתו דווקא באמצעות פורמט של ריאליטי תחרותי מפיצה באוויר ריח באושים מפוקפק. אם נוסיף על צחנה זו את הצפייה בפרק הראשון, על שלל משימותיו, צעקותיו ופרסומותיו ה"חבויות" והגלויות, אז בהחלט כבר אפשר להפסיק לרחרח, ופשוט להצביע: "הנה, פה קבורה הנבלה".
"לא יהיו פה שאיבות שומן, לא יהיו פה קיצורי קיבה ולא יהיו פתרונות קסם" (ציפי שביט מצייצת אל המתמודדים)
שקרים, כנראה, באים בשלשות. איך אפשר להגיד בכנות שבתוכנית כמו "לרדת בגדול" אין פתרונות קסם כשהתוכנית עצמה מתפקדת כפתרון קסם? לכמה אנשים בארץ, ששוקלים מעל 100 קילו, יש את היכולת הכלכלית לפרוש לחודש חודשיים מהחיים ולהקדיש את עצמם לסדר יום שמוקדש כל כולו להרזיה אימתנית? לכמה מהם בדיוק יש את הכסף והזמן להקדיש עצמם למשטר אימונים כה קפדני? לדיאטנית צמודה? למאמן כושר פרטי? אמנם הסטטיסטיקות האחרונות לגבי ממדי העוני בישראל עוד לא פורסמו השנה, אבל איכשהו נדמה שמספר האנשים בארץ שיכלו להרשות לעצמם כזו דיאטה מבלי עזרתו האדיבה של ערוץ 10 מונה אפילו פחות מ-12.
"זה היה בשיא המחלה של אימא שלי" (מירב, מתמודדת בת 22, פורצת בבכי מול תמונה שלה ושל אימה הגוססת)
ניצול רגשי. מה לעשות ובשביל תוכנית פריים טיים בערוץ מסחרי, חבורה של שמנים שמנסים להוריד במשקל אינה מספיקה כדי לגרוף רייטינג ביד רחבה. מומלץ בחום, אם כן, לנסות לסחוט עוד קצת רגש שידביק את הצופה למסך: משברים, טרגדיות, מוות או אפילו סתם לתפוס איזו פציעה קטנה ואומללה שתיצור קצת מהומה. איזה מזל ש"במקרה" נפלה ההפקה דווקא על תמונה שתגרום למתמודדת למרר בבכי על אימה.
"היכל התהילה של אנשים שרוצים להיות רזים" (פאוזי, אחד המתמודדים, משדרג את מעמדה של "לרדת בגדול")
השומן אשם בכול. לברי יש משפחה להציל, לטלי אין חתן ולדניאל אין חברה. כל אלו בעיות קשות של אנשים שבעיית המשקל העודף אכן משמשת מכשול בחייהם, אך מה לגבי שמץ של אחריות מצד התוכנית לקהל, שאותו בפטרונותה היא מתיימרת להציל? אבל באמת מורכבות זה דבר כה לא מושך. למה שבתוכנית ששמה במרכזה בעיית משקל עודף, נגלה בכלל משהו על בעיית ההשמנה, למה שנשמע משהו על יחסיות המושגים "שמן" ו"רזה" או נבין שעל סקאלה זו קיימים עוד הרבה סוגי גופות אנושיים? בשביל מה בכלל אנו זקוקים לקבל אבחנה מינימאלית בין בריאות גופנית לעריצות ויזואלית או להפנים שלא כל "שמן, שמנה, שמן שמנה" חייב להפוך ל"כוסון, כוסית, כוסון, כוסית". נוסחה שטוחה כמו "רזון שווה שמחה" היא באמת הרבה יותר נוחה לקליטה.
"קודש הקודשים של 'לרדת בגדול' המשקל. פה נגלה מי ירד בגדול ומי פישל בגדול" (ציפי ממשיכה לצייץ לעבר המתמודדים החצי עירומים)
התחרות. יורידו במשקל, לא יורידו במשקל. נו באמת, כאילו למישהו אכפת. יאללה בוא נראה קצת דם. קודם נאביס אותם בשולחנות עמוסים בכל טוב, זה יהיה מצחיק. אחר כך נעיר אותם בחמש בבוקר בצעקות א-לה סיירת מטכ"ל, ואז אפשר גם לארגן כמה תחרויות, ועדיף כאלו עם התפלשות בשלולית. והכי טוב, בסוף כל תוכנית הם גם יצטרכו להעיף אחד את השני. מעולה. ככה המתח בקרב הצופים יגדל, יפרחו הסכסוכים בין המתמודדים, הרייטינג ירקיע שחקים ואולי בתקווה ערוץ 10 יצמצם הפסדים.
"פה צריך שלושה דברים: כוח רצון, כוח רצון ואותי" (נדב, מאמן הכושר, מסביר למתמודדות את חשיבותו המרכזית לתהליך ההרזיה)
פוטנציאל הקאלט. בכל זאת, גם אם מבנה התוכנית עצמו לא מוסרי, עדיין יש פה עריכה יעילה ומשפטים מצחיקים. ואסור גם לשכוח את ההומור העצמי והחינניות של רוב המשתתפים, את פאוזי, שמסתמן כגרסה השמנה והגברית של כריסטין, את הפתיח הכמעט פרודי, את ה"בהצלחה" הצפצפני של ציפי שמלווה בהנפת יד עקומה, את הריבועים הלא יאומנו של נדב, את גופה המלאכותי של מאמנת הכושר, אורלי, את התהליך הממכר של השינוי החיצוני ואת הריבים והאינטריגות של המשתתפים. ככה מתנהל לו המנגנון האדיש של קאלט הריאליטי. אז מה אם התוכנית חסרת אחריות, מניפולטיבית וסחטנית? העיקר שמחר יהיה אפשר להריץ עוד כמה דאחקות במשרד.
"לרדת בגדול", יום ד' 21:00, ערוץ 10