X בשביל אקסלנט

תרשו לי להוציא לפני הכל את האשפה, מאחר והשביל הביקורתי שלי מבקש כל כולו לגמור את ההלל על "אקס-מן 3: המפלט האחרון" (X-Men – The last stand). אז נכון, העובדה שהגעתי כמעריץ של בריאן סינגר - שעזב כדי לביים את "סופרמן חוזר" והשאיר את מושכות הסרט השלישי לברט ראטנר, אחד מהבמאים הבינוניים והמשעממים שפעלו בהוליווד - הנמיכה משמעותית את הציפיות מהסרט.

איפה הבעיות? "אקס מן" רצוף בקלישאות תסריטאיות ודיאלוגים בעייתיים (ותודה לתסריטאי סיימון קינברג, שחתום גם על יצירת המופת "מר וגברת סמית"). האלי ברי (סטורם) היא עדיין אישה חתול בכל הקשור לביצועי המשחק שלה והדמות של קלסי גרמר (האנק מקוי/ביסט) רחוקה מלנצל את כישורי המשחק שלו בשעה הראשונה, בה הוא מגלם חתול צ'שייר דיפלומטי וגרגרן, שגורם לך להעלות בערגה זכרונות לסיפורי "צער בעלי חיים" ואקדחי המסמרים משנות השמונים. זהו. עד כאן הטרוניות, פתחו דף חדש, פסקה ראשונה.

הנה הקיץ. וזה קיץ אדיר. באולם בו ישבתי, מחאו 700 אנשים כפיים, קראו בהשתאות, הרימו ראשים ונסחפו למערבולת הצלולויד העשירה והמתוקה של "אקס מן". בסיומו, רחש הקהל במדרגות היציאה של אולם "רב חן" והתקבץ ביציאה המלוכלכת של ככר דיזנגוף, רוגש ומדסקס על אקשן, דמויות, אפקטים וקומיקס.

עד כה שמחתי שבריאן סינגר, שעל בימויו הרגיש ורב-הרבדים של אקס-מן 1+2, רוב הצופים לא נתנו מספיק את הדעת, עזב את הפרויקט. שעון החול מקרב אותנו ל"סופרמן חוזר" בדחילו ורחימו, בהיותה ההפקה השאפתנית והגדולה ביותר של השנים האחרונות. "סופרמן חוזר" מעסיק אותי השנה, אין לי זמן לחשוב כמעט על אף סרט אחר. יציאתו למסכים מסמלת כל כך הרבה דברים, לכל כך הרבה חובבי קולנוע. מי בכלל חשב שברט ראטנר, שחתום על "שעת שיא" 1 ו-2 יוכל לעמוד בסטנדרטים של סינגר? באתי עם גבה אחת מורמת וחשש גדול להרס. והנה, בהפגנת כוח אדירה - עם 210 מיליון דולר תקציב (שיהווה שיא עד שייצאו "שודדי הקאריביים 2" ו"סופרמן חוזר", היקרים ממנו), סיפור מסגרת שאפתני שמביא את אם-כל-המלחמות וליהוקים חדשים, ראטנר מספק את הסחורה. ובענק.

עלילת "אקס מן 3" מביאה את הקרב האחרון בין המוטאנטים שוחרי השלום, בראשות פרופסור קסוויאר (פטריק "ז'אן לוק פיקארד" סטיוארט) לבין המילטינטים בראשותו של מגנטו (איאן מקקלן). חברת תרופות מודיעה כי פיתחה "ריפוי" לגן המוטאנטי (וכאן תגלו את דמותה של "רוג" בטייק אוף על "סופרמן 2"). הריפוי מביא להסלמה במאבק, שאותו מנסה לפתור בדרכים דיפולמטיות דמותו של גרמר, מוטאנט המשמש כשר לענייני מוטאנטים. "אחוות המוטאנטים" של מגנטו וחבורת אקס-מן של וולברין (יו ג'קמן) מתכוננים לקרב, כשבתווך חוזרת ג'ין גריי (פמקה ג'נסן) שמתה בסרט הקודם, לעלילה – ומתגלה כמוטאנטית בת-זונה בהרבה ממה שהכרנו, ובאותה מידה כזו שאי-אפשר לסמוך עליה.

"אקס מן 3" מכין בקצב ראוי את הקרקע למערכה האחרונה בו, עם סיקוונס סיום שהוא אחד מהגדולים בתולדות האקשן והפנטזיה. עם נאמנות אמיתית ליסודות הקומיקס, חוסר פחד להרחיק ולהקריב דמויות, ולהקצין את רמת המאבק, ראטנר נותן המשך גרנדיוזי מעבר לכל הציפיות לשני הסרטים הקודמים. הקרב של וולברין ביער בו מסתתרת אחוות המוטאנטים הוא אחת מסצנות הפעולה הטובות שראיתי בשנים האחרונות. בכלל, ראטנר מתגלה כאחד שיודע לתזמר קרבות באופן כמעט מושלם. שימו לב להברקה בשימוש בגשר הזהב במערכה האחרונה – גם גאונית מבחינה ויזואלית ותסריטאית, וגם אמיצה בכל הקשור לשימוש "עוין" בסמלים אמריקאים לאומיים פוסט 9/11. תמונת הסיום, שאמורה לתת את הפתח הקל של מחלבת כספים רביעית לאולפני פוקס, לא פחות ממבריקה. בעדינות ובדיוק קטלני היא נותנת לך אגרוף אחרון לפנים.

בכל קפיצה של ביסט או הנפת טלפיים של וולברין, עם העוצמה של ויני ג'ונס (ג'אגרנאוט) והליהטוט המושלם בין כל דמות ודמות; עם קפיצות מצלמה מתוזמנות ואפקטים כמעט חסרי-תקדים, אתה מוצא עצמך בשלב מסוים כנשאב באופן טוטאלי. "אקס מן 3" החזיר אותי לגיל 12, כשאני מיטלטל במושב עם כל מהלומת קרב, זז עם כל הגוף קדימה, תופס בחוזקה את ידיהם של היושבים לצידי או אוחז את ראשי בתדהמה, כפעוט המשתהה מול מופע הזיקוקים הראשון בחייו. הקלישאה המשתמשת ב"רכבת הרים" בביקורות קולנוע פשוט נדרשת בפצצת האקשן הפנטסטית הזאת. קיץ אדיר כבר אמרנו?