עוף טוב, הכל טוב?

דעה קדומה שרווחת בתודעה הציבורית שלנו, גורסת שטוקבקים הם תופעה ייחודית לאינטרנט הישראלי. אין לכם טעות גדולה מזו ולראיה: כבר במאה ה-17, חקר מדען אנגלי בשם אייזיק ניוטון את עולם הטוקבקים וניסח את מה שידוע עד היום בשם "החוק השלישי של ניוטון": לכל תגובה יש תגובת נגד, שווה בעוצמה והפוכה בכוון.

מתוך הכלל הפשוט הזה, נגזרת הדינמיקה שמאפיינת את יחסי כותבי המאמרים עם המגיבים. לדוגמא, מנקודת מבטו של המחבר, כאשר הטוקבק כולל את המסר החד והתמציתי "אתה אדיוט", תגובתו של בעל המאמר היא בד"כ, "*אתה* אדיוט". באופן דומה, טוקבק בנוסח "איזה מפגר אתה" גורם למחבר להרהר בליבו "איזה מפגר *אתה*".

(הקורא הערני תוהה בוודאי, אם טוקבקים חיוביים מצייתים גם הם לחוק השלישי של ניוטון. התשובה המפוכחת היא שטוקבקים חיוביים אינם קיימים במציאות; כל המסרים בסגנון "אחי אתה תותח" או "כל הכבוד, מלים כדורבנות", נכתבים על ידי המחברים, בני משפחותיהם ו/או תוכנות אוטומטיות מטעמם. מכאן שהם למעשה חלק מהמאמר ולא תגובה של הקוראים).

למרבה הצער, התהליך הזה אינו מייצר בדרך כלל תכנים חדשים או דיאלוג של ממש. אפילו בסטנדרטים המידרדרים של התקשורת הישראלית, לא מקובל לפרסם מאמר שתוכנו העיקרי הוא "מספר חמש, סתום *אתה* את הפה". אלא שלעיתים נדירות, חורגים יחסי המחברים והקוראים מן הדפוס השכיח של הטחת קללות. כך קרה במאמר הקודם שפרסמתי כאן, בו לגלגתי על המאבק הציבורי נגד גביית תשלום עבור שידורי המונדיאל. מעבר לעוינות הרגילה, חלק התגובות היו מושקעות, מנוסחות בקפידה ורוויות בדברים שיצאו מן הלב. ניכר היה שהמאמר עורר כעס ואכזבה אצל הקוראים, עד כדי כך שהמשוב דלף מרשימת הטוקבקים והגיע גם לאתרים אחרים, לדוא"ל ולהודעות אייסיקיו. ההגינות מחייבת להתייחס לטענות האלה ברצינות ולא להשאיר אותן תלויות באוויר.

עיקר הטרוניה של הקוראים הייתה, שהמאמר משרת את עמדתם של בעלי ההון, אשר מנצלים כל הזדמנות כדי לעשוק את האזרח הקטן. הפרשנות הזו מופרכת מעיקרה. אפשר להתנגד להתנהגותם הדורסנית של ברוני התקשורת, ובמקביל להעביר ביקורת על הטיעונים המגוחכים שמושמעים כלפיהם. את רחשי הלב של הציבור, שמרגיש את עניבת החנק של התאגידים הגדולים מתהדקת סביב ארנקו, שומעים בתקשורת ללא הרף. עם כל הסימפטיה למצוקה הזו, הרי שללא נימוקים הולמים, היא אינה מהווה בסיס לגיטימי לויכוח. כמעט כל טיעון שהושמע עד היום במסגרת ה"מאבק" נגד התשלום למונדיאל, רחוק מלהחזיק מים:

התלונה הזו מבטאת גישה גלותית עתיקה ליחסי האזרח והחברה. לפי הגישה הזו, החיים הם מאבק בין שני צדדים: מן העבר האחד ניצב היהודי המסכן המבקש להתקיים בכבוד. מי עומד מן העבר השני? כולם, פחות או יותר: מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, ערוץ 1, פיפ"א, משטרת התנועה, הבג"ץ, הבד"ץ, קופת חולים, אוסם, מוזיאון חיל האוויר, ורדה רזיאל-ז'קונט ומרכז פרס לשלום. שילמנו להם כבר מספיק כסף, למה הם ממשיכים לבקש עוד?

החיים, כמובן, אינם עובדים לפי החלוקה הזו. כל עוד ערוץ 1 או ערוץ הספורט לא הבטיחו במפורש שירכשו את זכויות השידור של המונדיאל, האמונה שהם יעשו כך היא על אחריות המאמין. לגבי ערוץ הספורט, ההסטוריה מראה שרק תמימים או טפשים מצפים לקבל ממנו משהו שלא הובטח במפורש (וגם ההבטחות הן בערבון מוגבל). הציפיה שהוא ישדר על חשבונו את המונדיאל, שקולה לתקווה שחברת החשמל תעשה זאת; הרי גם לה אנחנו כבר משלמים מספיק!

אשר לערוץ הממלכתי, למרות שגם הוא לא הבטיח דבר, נראה שהוא באמת מעל בתפקידו כשלא רכש את זכויות השידור של המונדיאל. אלא שליזמים הפרטיים שניצלו את ההזדמנות, אין שום מחוייבות לציבור ולכן הטענות אליהם בהקשר הזו משוללות בסיס.

מומלץ לבדוק עד כמה הטענה הזו אפקטיבית בתחומים אחרים, כגון רכב, אלקטרוניקה, ביגוד או שרותי לווי.

בפעם הבאה שאתם נקראים למילואים, הודיעו בבקשה לצבא שכבר שילמתם על המונדיאל ורשמו לפניכם את תגובת קצין הקישור.

מנקודת ראות מדעית, מעלתה הגדולה של הטענה הזו היא האפשרות להעמיד אותה למבחן. ובכן, נחיה ונראה אם הדבר ייתכן או לא.

מעבר לעובדה שהקביעה הזו לא נכונה, אין למתלוננים להאשים אלא את עצמם. הציבור מתנהג כבר שנים כקהל שבוי של חברות הכבלים, משלם סכומי עתק על חבילות שידור עלובות ומסכין עם נפח פרסומות שגדל בקצב סרטני. אחרי שנים שבהן שיחקתם את המשחק בצייתנות ואפילו בהתלהבות, אתם נזכרים להתלונן על החוקים?

פה הענין פשוט בתכלית. או שהחשכת המסכים היא חוקית, או שהיא אינה חוקית. אין לכך קשר לעצם הדרישה של צ'רלטון, לקבל תשלום עבור זכויות שידור שהיא רכשה בכסף מלא.

כאן חלה הדילמה הקלאסית, האם לצחוק או לבכות. לצחוק – על הצביעות של חברה שמתקוממת נגד גזילת המונדיאל מן ההמונים, בשעה שמאות אלפי העובדים הזרים בה הם צללים חסרי זכויות, שסחר בבני אדם מתקיים בה באין מפריע, ושמפלגת השלטון הנבחרת שלה הפכה את הסיאוב לעיקר המצע. לבכות – מאותה סיבה, אבל עם קצת יותר הבנה של המציאות העצובה מאחורי המלים. סיפור זכויות השידור של המונדיאל אינו עוול נקודתי - הוא מבטא, בזעיר אנפין, את החוליים העמוקים של החברה הישראלית, אבל למי יש כוח לדבר על זה? תנו לנו לחם ושעשועים.

כאמור, העובדה שרוב המלל בנושא שידורי המונדיאל מורכב מטענות הבל, לא עומדת בסתירה לכך שהתאגידים הגדולים הם ציניים ומרושעים. אלא שכדי לבטא בצורה רציונלית את הסלידה מהם, לא די לומר "אני רוצה כדורגל בחינם" - צריך לבוא חשבון עם כל השיטה הכלכלית-חברתית שבה אנו חיים. כמובן שנימוקים סדורים הם לא הדרך היחידה הפתוחה בפני המון מדוכא כדי לבטא את רגשותיו, כפי שכבר הוכח במהפכה הצרפתית, במהפכה הרוסית ובעוד התקוממויות עקובות מדם. במסגרת המגבלות המתחייבות מהחוק למניעת הסתה, אפשר לקבוע בזהירות שאם יתחולל פעם ארוע כזה במדינת ערוץ 2, זה לא יהיה בהכרח אסון. אלא שעד שתבוא הגאולה הזו, אין סיבה למלא את השיח הציבורי בשטויות.