פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שית', בשביל כבוד צריך לעבוד

      נועם זיו ניסה לשחזר את הצלחת ספרו "יומולדת שמח, נוח". האם גם הפעם עשה חייל בנפתולי הנונסנס? יובל אביבי משיב

      בספרות נונסנס והומור, בדומה לספרות מתח, פנטזיה ומד"ב ובשונה מכמעט כל שאר הז'אנרים של הספרות היפה, יש לספרי המשך סיכוי. ההיתלות בהצלחות עבר, שנופלת פעמים רבות למלכודת של הזדקנות פתטית, מקבלת גושפנקא בספרות שלא מתיימרת לעשות שום דבר חוץ מלהצחיק: הרי העלילה היא חסרת חשיבות כאן, וכל עוד הקורא מרותק לספר ופולט צחקוק קצר מדי כמה עמודים, זה ממש לא משנה מה היו ציפיותיו מהדמויות שכבר זכה להכיר בספר הראשון. יחד עם זאת, הנונסנס בספר ההמשך חייב להיות מבריק ורענן כאילו נקטף זה הבוקר ממוחו הקודח של הסטיריקן. למרבה הצער, זה לא קורה באופן אחיד ב"כל הכבוד, נוח",ספר ההמשך של נועם זיו לספר הקאלט שלו "יומולדת שמח, נוח".

      מי שקרא את הספר הראשון לא זקוק להיכרות רשמית עם גיבור הספר, אלא רק להתרגל לדמות מעט שונה ממה שקיבל בספר הקודם: כמו כל חבריו- אם כי בקצב איטי יותר- עבר נוח סוג של התבגרות. מפילוסוף עירוני שזנח קריירה באקדמיה לטובת בטלה מוחלטת, כזו שהוצדקה על ידי תיאוריה פילוסופית מופרכת של הדוניזם, הפך כאן נוח לאיש מחשבים שעשוי לומר משפט כמו "שישליק, אין לי זמן עכשיו לדיבורים. עכשיו הזמן למעשים" (משפט שהיה גורם לנוח של הספר הראשון לחוש חולשה פתאומית בברכיים). אבל אל חשש: נוח, שקיבל מהפסיכיאטר שלו אישור לא לעשות כלום אחרי שקוטלג כסובל היחיד בעולם מתסמונת ה"אובססיב-פאסיביזם", אמנם עובד קשה בספר ומדבר הרבה פחות, אבל חלילה לא מגיע לשום יעד.

      "המשימה האלוקית" של נוח, כפי שהוא מגדיר אותה, היא לגרום לפיטוריו של המנכ"ל החדש של חברת ההיי-טק שהוא עובד בה כעת. מדוע? משום שהלא העז לסלק את נוח מישיבות ההנהלה, רק בגלל שהוא אינו איש הנהלה. הייעוד החדש של נוח ממלא את חייו ומדרבן אותו לעבודה, בניגוד לכל עקרונותיו, על מנת לבצע את המהלך.

      המימד האקדמי, שנכח בספר הראשון באצעות שיחות הפילוסופיה המגוחכות של נוח עם חברו השישליק, חודר לספר הנוכחי דרך שיטות העבודה ההזויות של נוח, שכוללות מיני תיאוריות חברתיות ושיטות של תורת המשחקים שאין להן דבר וחצי דבר עם המטרה לשמה הוא כאן. מסע הנקמה האובססיבי של נוח כולל, כיאה למקומו החדש של כאיש היי-טק בטלן שמשחק סוליטייר במקום לעבוד- אינספור תרשימי זרימה, ניירות עמדה והצהרות כוונות שלעולם לא יגיעו לכדי מימוש.

      אשתו, שהתגרשה ממנו בספר הקודם ועתה מנסה להשלים עימו, וחבריו, שהתברגנו והתמסדו קמעה בעוד גיבורנו נותר לוזר אידיוטי, מתרחקים ממנו ומפעילים מולו את שיטת ה"התערבות" של הפסיכולוגיזם האמריקאי הריק. אפילו סוסו, זרח, שמשמש לנוח כתחליף לידיד ופסיכיאטר, מסרב להמשיך לשוחח איתו.

      לנועם זיו יש חוש הומור שטותי אמיתי, שלעתים מצליח לעבור יפה: הסוס של נוח זקוק לניתוח פלסטי בעפעפיים, אבל הוא לא יכול לממן אותו כיוון שהוא סוס חצי ערבי, ו"מי יעסיק ערבי במצב הפוליטי הנוכחי?". הסוסים האחרים באורווה, כך עולה מהדיאלוגים החד-צדדיים שנוח מנהל עימו, צוחקים עליו על שהפך לפסיכולוג של נוח. גם ה"ארס-פואטיקה" לכאורה של זיו, ששותל במוחו של נוח את הרעיון להוציא ספר הדרכה של "איך לגרום לפיטורי הבוס שלך", מספקת אי-אילו רגעים של חיוך, אך לא יותר. אי אפשר להגיד שהקסם היצירתי והנשכני של הספר הראשון נשמר.

      "יומולדת שמח, נוח" עמד על בסיס על-זמני של נהנתנות תל-אביבית מסורסת אמיתית, שקשה לא להזדהות עימה, ועל הבנה פילוסופית מוצקה שאפשרה לזיו להחדיר רעיונות של ממש בדמותה של סאטירה מושחזת. הבדיחות על עולם ההיי-טק שמספק את הרקע של זיו הפעם, מתייחסות בעיקר לבועה שהתנפצה, והן כבר אוכלות גרבר בבית האבות בעזרתם האדיבה של הפיליפינים שלהן. לעולם הפסיכולוגיה החברתית ותורת-המשחקים אין את הסקס-אפיל המוזנח והאימפוטנטי שהיה כל כך יעיל בעיצוב דמותו של נוח הראשון. זיו מתאמץ מאד להראות כמה גם העולמות האלה מצחיקים, אבל מצליח רק לעתים נדירות. אם אתם רוצים להחזיק את הבטן ולהשתאות מול הברק המפולפל של זיו, פנו לספרו הראשון. אם אתם מסתפקים בחיוך משועשע ובהנאה מסוייגת קצרת מועד, והערצתם את הספר הראשון עד בלי די, ייתכן שגם זה הנוכחי ידבר אליכם.

      "כל הכבוד, נוח", נועם זיו (הוצאת ידיעות אחרונות)