חוזה בשלילה

אורן הרמן וינאי עפרן מעלים שאלות קשות וסבוכות מאד, שמטלטלות את הציבור בישראל כבר שנים ארוכות, בשלושת הפרקים של הסמי-דוקו שלהם בערוץ 8, "אז הרצל אמר", שעלתה אמש. העובדה שמדובר בקוצים גדולים מאד שתקועים עמוק מאד בישבנו של השיח החברתי והמדיני בישראל מעניקה חשיבות יתרה לסדרה, ובאותה נשימה עומדת בעוכריה, כי כביכול – מה עוד נותר להגיד עליהן?

הערך המוסף של הסדרה אמור להיות טמון בעובדה שיוצריה הם שני בחורים רהוטים וידעניים, שמגדירים את עצמם בכל סיטואציה כ"יושבים על הגדר": שניהם רואים עצמם כשילוב של חילוני ודתי, שזקוק ל"כיפה שקופה"; ישראלים, אבל מאמינים במדינת כל אזרחיה.

הרצל כנראה לא צפה את זה כשחשב על אותה "ארץ ישנה-חדשה", ובטח היו לו הרבה דברים מעניינים להגיד על המציאות המסוכסכת והמשוסעת שלנו; דווקא משום כך, ובגלל שהרצל לא התעצל והשאיר בכתביו צוואה די מדויקת של חזון המדינה, מותר היה לצפות לתוכנית שתעמת את חזונו להלכה של הרצל עם הדברים למעשה. עם שם סדרה כמו זה שנבחר, אפשר היה לקוות לעימות בין דבריו הכתובים עם המציאות, אבל מהר מאד מתברר ששמו של חוזה המדינה משמש בעיקר ככסת"ח, ושחוסר נקיטת העמדה של היוצרים אינה נובעת רק מאידיאולוגיה, אלא גם מפחד.

מפחיד לעשות סדרה על הישראליות, ולעמת שוב את עצמך ואת המרואיינים עם נושאים שעובדו כאילו היו בשר שמיועד לנקניקיות זוגלובק. לכן השניים עטפו את הסדרה בסיפור המסגרת של "חזונו של הרצל", שלא ממש בא לידי ביטוי (מלבד קטע קצר וחסר משמעות בתחילתו ובסיומו של כל פרק, ליד הקבר של "האיש החשוב" הזה, כפי שמתנסח פועל ערבי בהר הרצל). אנחנו הרי לא רק שבעים מנושאי הטיפול, אלא גם מאוימים על ידם: שוב יגידו לנו שערבים הם אזרחים סוג ב'? שום ישוו בינינו לבין הנאצים, עם התוספת ההכרחית של "להבדיל אלף אלפי הבדלות"? לא רק משעמם, זה גם נורא לא נעים לנו ביום שבת בערב. הרצון לשוות נוסח חדש לאותן שאלות ישנות מוביל לניסיונות בריחה שכאלה, שהחמור שבהם הוא החברמניות הכפייתית שעוטים עליהם שני הלצים.

בפרק הראשון, העוסק בגוונים הרבים של הדתיות בישראל, זה בולט במיוחד: בהתרגשות עזה שמים השניים את עצמם במרכז, משתאים שוב ושוב כמה מעמדם כחצי-חצי הוא ייחודי ומגניב, גם אם מסובך, ונורא מצחיקים האחד את השני. כנראה שהם חשבו שמה שהצופה רוצה זה שיחה בין שני חברים על כוס בירה בקבר של הרצל. את דברי המרואיינים שלהם- חלקם שייכים כנראה לאותו מילייה- הם קוטעים עם בדיחות פנימיות והיאנקויות צחוק, ופשוט לא נותנים לאף אחד להשלים רעיון אחד במלואו. בשלב מסוים תוקף אחד מהם את השני בכך שהוא גורם לדיון להיות נוסחתי ופשטני – אך האשמה מוטלת על כתפי שניהם: בניסיון להפוך את התוכנית לאוורירית וקצת עולצת, הם הופכים אותה לפלקט עם מריחות גואש.

בפרק השני, שיעסוק ביחסי ערבים-יהודים בישראל, ובעיקר בזהות הבעייתית של ערבים תושבי ישראל, אשר לא יודעים אם הם מערביים או מזרחיים, פלסטינים או ישראלים, ציונים או שהידים, לפחות הפן החברמני קצת פחות נוכח: באקט של אפליה מתקנת שמועיל בעיקר לצופה, בולמים השניים את הפה, מאפשרים למרואיינים לדבר ומתרכזים בלצלם התרחשויות חיצוניות להם במקום אינספור השוטים שאפיינו את הפרק הראשון, התופסים את השניים בשיחה מהורהרת על רקע השקיעה. על אף חריפותם וידענותם של השניים, המרואיינים שלהם מתגלים כהרבה יותר מעניינים. העובדה שהנושאים העומדים על הפרק בחלק השני נמצאים ברומו של עולמם של המרואיינים, ולא רק נתונים לפניהם לבחירה, גורמת לדיון להיות פחות מצחקק ויותר מעמיק.

עם שם כזה של סדרה, ועם אילן יוחסין וקורות חיים כשל יוצריה, אפשר היה לצפות להרבה יותר. הבעיה היא לא בתכנים החשובים שבהם מבקשת הסדרה לעסוק – שכאמור, אסור שיהיה לנו די בהם - אלא בדרך. יוצרי הסדרה אכן עושים רושם של אנשים שלמים מבחינת ההגות האישית והידע, אבל כאנשי טלוויזיה יש להם עוד הרבה מה לעבור, על מנת לדלג מעל מלכודת עמוקה אבל צפויה כמו זו של "אז הרצל אמר".