ביי ביי בטא

כל מי שראה את "נאמנות גבוהה" ("היי פידליטי", גירסת הסרט) לעולם לא ישכח את הקטע בו בודק ג'ון קיוזאק תוך כמה דקות הוא יקסים את הקונים בחנות, וידחוף להם כמה עותקים טובים מצלילים שהיו ידועים בשלב זה רק לו ולמתי מעט. הוא הריץ בחנות את "Dry The Rain" של הבטא בנד והניסוי הוכתר כהצלחה.

הרגע המופלא הזה, התגשמות חלום רטוב לכל מי שמיסיונריות מוזיקלית בוורידיו וכל מי שסקרנות כלפי הלא נודע שולחת אותו לחנות, לסולסיק או לרדיו, עזר למנף את הבטא בנד ובעצם היה גם הניסוי הקטן של הסרט. חובבי מוזיקה רבים חשו בעקבותיו אל חנויות התקליטים/השירותים להורדת קבצים כדי להרגיש את עוצמת אותו רגע בגופם.

הבטא בנד, למי שעדיין לא הכיר, הוקמו בסקוטלנד ונשמעו כמו תרכובת הזויה וחדשנית, לפחות נכון לזמן יציאת שלושת האיפי'ז הראשונים שלהם בין 97' ל-98', בין פסיכדליה צבעונית, קראוט-רוק, טריפ-הופ, פולק ועוד כמה השפעות שהצטרפו לבליל הלא ברור שלהם. אותם איפי'ז מסקרנים כונסו לאלבום אחד, שסימן את ההבטחה הגדולה שבהרכב החדש. ב-99' יצא אלבומם הרשמי הראשון שהגדיל את מסת היומרנות, הקדיח את הסמטוכה שלהם בעוד צלילים ורעיונות, והמשיך להבטיח גדולות ונצורות. רק מה, הוא המשיך בעיקר להבטיח. הלהקה עצמה, אגב, תיעבה אותו, אז אל תאשימו אותי בחוסר אהדה ללהקה, אוקיי? ב-2001 עם יציאת אלבומם הבא, Hot Shots 2"", רדיוהד, תו תקן איכות להמונים בתחילת המאה, הצהירו על אהבתם לבטא וציוותו אותם אליהם כלהקת חימום. התקליט, הממוקד ביותר שלהם, חיבר בין השירה המונוטונית-חולמנית של סטיב מייסון לפופ סיקסטיזי ומקצבים היפ-הופיים אלקטרונים. מעריצים חדשים נוספו, רדיוהד היללו, אבל תמיד היו חייבים להיות כמה סנובים מניאקים מאחור, שלא יצליחו להתחבר לכל העניין, ורק ירגישו שהבטות לא מכסים את הצ'ק שניתן להם. החתום מעלה למשל. התחושה הזאת התחזקה עוד יותר עם אלבומם האחרון, "Heroes To Zeros" מלפני שנתיים, בו חשתי שהבטות אולי מפוצצים בכוונות טובות וטהורות, אבל משהו שם לא מתחבר. אלא מנסה להגיע לשלמות אבל בכבדות. לא שלא היו שם רגעים מוצלחים, היו. אבל כמו שאומר צדי צרפתי: "זה לא...זה לא ריגש אותי". ואז בטא בנד התפרקו.

סטיב מייסון, הסולן לשעבר, הוציא אי.פי ראשון תחת השם קינג ביסקיט טיים כבר ב-2000, אבל הסולו המלא והראשון שלו יוצא רק עכשיו. לאלבום הזה ניגשתי בחששות רבים, מאחר ובפעמים האחרונות בהן נתקלנו נטיתי להשתעמם. אבל בסיבוב העשירי של התקליט, נכון לעכשיו, אני נוטה להאמין שכל מה שהיה צריך לקרות כדי שלבטא בנד יצא אלבום גדול הוא שהם יתפרקו. "זהב שחור" שלו הוא הדבר הכי טוב שמייסון שיחרר בקריירה. בדומה ליצירותיו הקודמות, גם זו גדושה בהשפעות שונות ומגוונות. בשונה מהן – "זהב שחור" חפה ממאמץ לחבר אותן לכדי שירים שיזיזו את הלב. הוא משייט בנון-שלאנטיות בסופרמרקט של המוח שלו, לא חדל מלהפתיע ובעיקר נשמע שהוא מאד נהנה ולא מנסה לשכנע אף אחד ברצינות כוונותיו האומנותיות. כבר מ-"C I AM 15" הפותח, שיושב על גרוב היפ-הופי סקסי, שנדמה לרגע שזה טראק של לומידי ולא של יוצא הבטא. תוך כדי מצטרף אליו זמר ראגאמאפין ומרים אותו עם טקסט פוליטי מפתיע לכיוונם של בוש ובלייר. "Izzum" שאחריו ממשיך בקלילות את קו הגרוב האלקטרוני, ועד שנכנסים הדיסטורשנים נדמה שזו בכלל הזיית דאב של מייסון על לי פרי. "Kwangchow" ו"Lefteye" הם אינדי-פופ פסיכדלי במיטבו, עם מלודיות קטנות שמזכירות את הסטון רוזס. "Way You Walk" ו-"Rising Son" הן אלקטרוניקות עדינות להתאהב איתן.

קינג ביסקיט טיים יכול היה ליפול למלכודת היומרנות. מזל שהטשטוש שלו בין המתוחכם לפשוט הוא פשוט מקסים. תענוג.

קינג ביסקיט טיים, "Black Gold" (יבוא, Poptones)

להשלמת התמונה, שני יוצאי בטא אחרים (רובין ג'ונס וג'ון מקלין) יחד עם שותפם הוותיק גורדון אנדרסון (Lone Pigeon) שיחררו לאחרונה אי-פי ראשון בשם The Aliens (אין קשר ידוע ללהקתו של רוקי אריקסון). האי-פי הזה הוא טריפ-פסיכדלי מופשט יותר, ממוקד פחות מקינג ביסקיט טיים. מצד שני, נדמה שההשתחררות מכבליו של מייסון הותירה אותם עם עם פן רוקי שמח ואמיתי, וערמה לא רעה של אנרגיות לשחרר. הרווח כולו שלנו.

האליינס, "Alienoid Starmonica (הליקון, EMI)