שגרירות אשכנזיסטאן

אח, האשליה. טעמה מתוק כאפרסק בשל הנמשח ברוטב קרמל; תחושתה נעימה יותר מבריזה אביבית והיא מעבירה בך רטט נעים כל אימת שאתה נתון תחת חסותה. לא היה ולא יהיה למעמד השליט, נציגי בניין העל אם תרצו, נשק יעיל יותר כנגד נתיניהם, מאשר אותה אשליה נפלאה. כוח הזרוע, קשיים כלכליים או דיכוי חברתי – אף אחד מהם אינו יעיל כמו היכולת לתת למעמד הנשלט את האמונה הכוזבת (או אולי נכון יותר להסתמך על רצונו העיוור להאמין) כי ביכולתו שלו לשנות את גורלו.

תוכניות המציאות בטלוויזיה הישראלית מוכרות ומהוות בעצמן את אותה אשליה. הזוכים בהן, נציגי הפריפריה, נדכאי החברה, ממעמד סוציו אקונומי נמוך, השונים, מביאים למרכז הבמה את ישראל השנייה והשלישית, מאושרים מההזדמנות שניתנה להם להשתלב ושוכחים, או אולי מתעלמים מהעובדה, כי מי שגורף את הרווחים האמיתיים (והעצומים) מעצם השתתפותם בחגיגה, הם לא הזוכים, אלא הזכיינים שהשכילו לרכב על תקוותם שלהם ושל תומכיהם. באחד ממופעי הסטנד אפ שלו, טוען כריס רוק שהשחורים הצליחו להיות עשירים (Rich), אולם לא להגיע להון (Wealth). קובי בראיינט, הוא אומר, עשיר, אבל מי שמשלם לו, הוא בעל ההון. בארץ המצב חמור יותר, בייחוד אם מסתכלים על הכדורגל והריאליטי, כדרכים העיקריות של הפריפריה להגיע למרכז, לא רק מבחינה גיאוגרפית (כשעל המשוואה אפשר להניח את שי בירוק, פלקיס חלפון או צחי אירני). בישראל, בניגוד, נניח, לתעשייה האמריקאית שגם משכילה לתרגם למזומנים את האשליות להצלחה בשטח (ורק גורמת ליותר אשליות, אבל זה סיפור אחר לגמרי), השוק, שמוכתב על ידי בניין העל, כלל אינו מעוניין בתוצאות התחרות שקיים. אותה תחרות היתה עוד דרך נהדרת לגזול את כספם של מוכי ההבטחות הכוזבות, אולם מכאן והלאה, קבלת ההחלטות כלל אינה מותנית בתוצאותיה. ראו למשל את פיראס חורי, או הילה טוביאן, שזכו בפרויקט Y ונעלמו כלא היו, לעומת המתמודדת השנואה אליענה, שנמצאת על המרקע גם במרווחים שבין הערוצים. שרון מרקוביץ' כבר מובילה קמפיין בעוד ניראל (וגם ויקטוריה בעונה שלפניה), עדיין נאלצת להיאבק בסטריאוטיפ וכו'.

אולם גם חוקי המשחק המשוכתבים הם יותר מדי עבור שוק הבידור הישראלי, שרוצה להבטיח לעצמו מנה קצובה של שונות שנכנסת אליו, ועדיין להמשיך ולתקתק תוכניות ריאליטי. "השגריר" החלה כתוכנית מעוררת בחילה אם כי אפקטיבית, שגנבה את הפורמט מ"המתמחה" בכיכובו של דונלד טראמפ והתגייסה לרומם קצת את המורל הלאומי עם 200 סי.סי של פטריוטיות ולאומנות שבועית, בזמן שמוחמד בכרי נאבק על שידור "ג'נין, ג'נין". בעונתה השנייה, שהסתיימה אתמול עם זכייתה של מלודי, כבר ברור כי תחושת הקבס אינה נובעת אך ורק מהציונות המוגזמת שבה, אלא גם בפרמטרים שעומדים מאחורי השגריר המיועד. לכאורה "השגריר" מייצגת מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, עם נציגות לכל שבט, אולם למעשה, מדובר בתוכנית הריאליטי היחידה שמבטיחה לעצמה מראש זוכה אשכנזי.

בדומה לרשת "פוקס" האמריקאית, שמתיימרת להיות מאוזנת והוגנת, אולם משתמשת בעלי תאנה כדי לחזק סטריאוטיפים מכוערים ודעות שמשרתות את הממשל ואת בעלי ההון, כך גם השגריר יוצרת את האשליה שהיא מביאה את כל פלגי העם לייצג אותו. האמת, אם לשפוט לפי שני הגמרים (מה שהופך אותה גם לאמפירית במידה מסוימת), היא שהקריטריונים, שנקבעו על ידי יוצרי הפורמט, מיועדים לזוכה מדגם מאוד ספציפי – כזה שיחזיר את הישראליות הישנה והטובה. למישהו כאן עלה על העצבים שאיזה קריית גתית מטריפה את המדינה וזמיר מזרחי עם מיניות אמביוולנטית משחק את יצחק רבין. יש גבול לקרדיט שהטיפוסים האלה ראויים קבל בתוך התעשייה שבה אנחנו שולטים והנה בדיוק הפורמט שיראה להם. כאן, חברים, לא מדובר באיזה כשרון שלמדת מבית אבא בין עזנבנה לקובה חמוסטה, אלא בכישורים מורכבים יותר - אנגלית רהוטה, זחיחות, התנשאות, צביעות ועד כמה החליפה המכוערת הזו מתאימה לך. הזוכה של השגריר נוסע לייצג אותנו בעולם, אבל כשאנחנו אומרים בעולם, אנחנו מתכוונים בעצם בעולם המערבי, המקום שבו נערך הקרב על ליבו של צרכן המדיה המתוחכם. וכדי להרוויח עוד כמה נקודות במערכה, אנחנו מקבלים כהנחה בסיסית שיש לשלוח לשם מישהו שנראה כמוהם, מדבר כמוהם. מישהו קר ומחושב, שימכור להם את האמת המסובנת והמסובבת שלנו בשפה שהם מבינים.