קרינת הרדיו אינה מסרטנת

"רדיו ללא הפסקה" הוא הרדיו הבידורי האולטימטיבי. אין בארץ מישהו שמסוגל לספק בידור מרוכז ולא אינטליגנטי ברמה שמציעים שידורי 103fm. להוציא את שידורי האקטואליה, בין השעות שש לתשע בבוקר, שידורי התחנה דומים לתכנית כמו אודטה או תכנית בוקר טלוויזיונית, שנמתחה על פני יממה שלמה. עד כמה שהרעיון הזה נשמע מייגע, ב"רדיו ללא הפסקה" הצליחו ליצור לוח משדרים קבוע פחות או יותר, שלא משעמם כמעט לרגע, והוא מספק את הצרכים של מאזיניו על כל פניהם. אמנם העדר האינטליגנציה בשידורים עלול לסמן את התחנה כנחותה, שכן היא ללא ספק נסיכת הטראש של גלי האתר הארצישראליים, אך העובדה היא שקהל מאזינים גדול וקבוע מסופק על בסיס יומי מתכני 103fm, וזאת בשל המקצועיות והיעילות בה מנוהל לוח השידורים של התחנה. החל בהתבכינויות על הבוקר בתכנית של איריס קול, דרך פריקת העצבים ברצועת ה"עצבניים", הטמטום ההיסטרי והלא מצחיק באופן מביש אצל דידי הררי, הזיבולים הפסאודו-פסיכולוגיים הגובלים בפלילים של ורדה רזיאל-ז'קונט, רצועת המומחים הביזארית בה תוכלו לגלות למשל כי החפץ שמונח תחת עץ התאנה שלכם הוא קמע מכושף של ערבייה רעה שפתחה עליכם עין, שידורי הספורט היומיים, שמוליק טיאר אהוב הקטינים, שבגיל 35 הוא שיא המאגניבות ועד להרהורים נוגים-רומנטיים-מלודרמטיים של יוסי סיאס ממיאמי – תוכלו למצוא שם הכל, זמין, מטופש וכיף שחבל על הזמן.

על-כן תמוה הצעד שנקטה בו "מכונת הפאן" בשבוע-שבועיים האחרונים. נתן זהבי התחיל את המהלך בתכניתו, כשהכריז כי הוא עולה לירושלים כדי להשתתף בהפגנה ובשביתת הרעב של חולי הסרטן ויקיריהם. כדרכו בקודש הוא הפציר במאזיניו לקחת חלק בפעילות, להפציץ את משרדי השלטון בפקסים ולהצטרף ל"מרי האזרחי" שלו בבירה. הוא אפילו העז להתארח בתכניות אקטואליה אמיתיות, ומצא את עצמו מגמגם אל מול הטיעונים היותר מדי אינטליגנטיים שהציג בפניו ירון לונדון ב"לונדון את קירשנבאום". אבל מאבקו של זהבי לא היכה גלים, ובחדשות בשאר ערוצי התקשורת המשיכו להתייחס אל השביתה שבירושלים כאל שביתת חולי הסרטן ולא כאל "המרי האזרחי של נתן זהבי". אז החליטו ראשי התחנה לשזור את קולות המאבק לכל אורך השידורים שלהם. מובן ששלוש השעות היומיות של העצבניים יוחדו כולן לדיונים מתמחזרים על הנושא (המדינה חרא, האנשים נתנו הכל למדינה ולא מקבלים כלום בחזרה, המאזן הכלכלי של המדינה הוא פלוס כמה מיליארדים וחוזר חלילה, בלופ). אפילו הביאו לאולפן את אושרת קוטלר, מלכת המסכנים הזקוקים לאמפתיה רגשנית, שתחליף את זהבי בזמן שהוא לא אוכל כלום בבירה. אראל סג"ל, יריבו האידאולוגי של זהבי, הצטרף גם הוא להילולה, ואין אף נושא אחר על הפרק. בכל שאר התכניות, למעט אולי ורדה ורצועת המומחים, התייחסו בצורה כזאת או אחרת למאבק, ואפילו דידי הררי בתכניתו שוחח עם זהבי, ולגלג על המדינה עוכרת יושביה, כאילו מישהו משלם לו לחשוב.

אינני רוצה לדון בצדקת מאבק חולי הסרטן, וכולי תקווה שמצבם הטראגי יבוא על פתרונו. אולם אופי המאבק שמובילה התחנה הרדודה דורש התייחסות. ניתן היה לכאורה לפטור את כנות המאבק, ולהשוות אותו לכל תכניות הצדקה המגה-סטאריות של ערוץ 2, כמו ילדי וראייטי ויום טוב, תכניות שמנצלות באופן ציני אומללות של אנשים על-מנת לספק לצופים את התחושה כי הם פועלים באופן אקטיבי כנגד הרעות החולות בארץ, כי הם לוחמים חברתיים מעצם הצפייה בטלוויזיה, ובכך הן מטמטמות את הציבור ומנציחות את עליונותם של בעלי ההון. השטחיות של הדיון, הגובלת לפעמים בפארסה, במהלך המאמץ המרוכז והחד-ממדי של "רדיו ללא הפסקה" לטובת חולי הסרטן, פורטת על הנימים הציניים והביקורתיים הבסיסיים ביותר, וכמעט משכנעת כי כל המאבק הוא צעד בידורי מבריק, אשר מטרתו בשורה התחתונה לספק לתחנה עוד רייטינג.

אולם עלי להודות, ואולי אני תמים, שבסופו של דבר הצליחו לשכנע אותי ב-103fm, כי הם אשכרה מתעניינים בנדכאים שיושבים אל מול משרדי הממשלה. ביום חמישי אראל סג"ל כמעט ושכנע אותי שיש בשידורי התחנה מקום גם לדיון מורכב יותר במצב, כאשר הוא הסביר לאחת ממאזינותיו כי לטעמו הדיון בסוגיית חולי הסרטן בימים האחרונים נגרר לפסים פשטניים ביותר, וכי לא ניתן לסכם את המצב ב"הממשלה אטומה, הגדילו את סל התרופות". זה נכון שסג"ל אמור בהגדרה להוות ניגוד לעמדותיו של זהבי, וגם הוא לבסוף ריכך את דבריו וחזר לדקלם את האג'נדה שכפתה התחנה על עצמה. זה גם נכון שללא ספק המניע העיקרי של קברניטי התחנה הוא לספק למאזינים רובד חדש של אינטראקטיביות בתכנים הבידוריים והכמו-אקטואליים שמוצעים בה. אך שוב הוכיחו ב"רדיו ללא הפסקה" שאת הפאן שלהם הם מספקים בצורה המקצועית והמחניפה ביותר, ואם הם גם הצליחו ליצור שינוי או לפחות מודעות חברתית כערך מוסף, הם מקבלים זאת בגאווה.