ח?ננה ב?יץ'

קחו זמר בעל קול פלצט דקיק, תבלו אותו בפצפוצי סינתיסייזרים יצירתיים במיוחד, חיתכו דק-דק והזהיבו בשמן עמוק למשך כמה דקות. התוצאה: הרכב פריך מבחוץ ונימוח מבפנים בשם הוט צ'יפ, (Hot Chip) להקת גיקים קלאסית. למעשה מדובר פחות או יותר במקבילה האלקטרונית של להקת וויזר, אם כי לפני הפרוזאק. לא מפתיע, אם כך, שהם גורמים להתרגשות רבתי בעיקר בקרב חוגי השוליים באינטרנט, שמתבטאת עד כה בעיקר בהשוואתם לרוב המוזיקאים שפעלו במוזיקה הפופולרית המערבית בארבעת העשורים האחרונים, מהביץ' בויז עד בריאן אינו עד פאבליק אנמי ועד בכלל. לי אישית הם דווקא הזכירו בהאזנה ראשונית את זמר האייטיז הבריטי לויד קול. אבל זה בדיוק השלב שבו צריך להפסיק את ההשוואה הזאת, כי למרות שההגשה הווקאלית שלהם דומה, לויד קול חוזק על ידי הרכב רוק קלאסי, הוט צ'יפ מתבססים כמעט בלעדית על סינתיסייזרים לסוגיהם, ומייצרים מוזיקה אלקטרונית על רקע מקצבים שבורים מתוחכמים.

סביב הגרעין המייסד, אלקסיס טיילור וג'ו גודארד, שאחראים על המטלות הווקאליות בלהקה, כולל ההרמוניות השבריריות שהן פחות או יותר סימן ההיכר שלהם, מתקבצים מספר גמיש של מוזיקאים (בפעם האחרונה שבדקתי הם היו חמישה). מדובר בקייס קשה של חנונים שמתאמצים בצורה ממש חמודה להיות מאגניבים, כולל חיקויים של ראפ, השווצות בסינתיסייזרים נדירים ולבישת בגדי יד-שניה.

בעוד שאלבום הבכורה שלהם, "Coming On Strong", הציג הפקה רזה ומינימליסטית-פרימיטיבית כמעט להכעיס - האלבום כולו הופק עצמאית בנוחיות חדר השינה הביתי - האלבום החדש, "The Warning", מהווה קפיצת מדרגה מבחינת הסאונד. ניכר שבשנתיים האחרונות יצא להם להאזין קצת לאנשים כמו סקוורפושר, הפוסטל סרוויס, נוטוויסט וכמובן פטרוניהם החדשים, צוות ההפקה המוכשר The DFA, שהשפעתם מורגשת היטב באלבום.

אותם DFA אחראים על גרסת מיקס מיוחדת לשיר "Just Like We Breakdown" שיצאה כפרומו לאלבום הנוכחי עוד בשלהי השנה שעברה. השיר הזה גרם אצלי לפחות לציפיות די גדולות היות שמדובר לעניותי בחתיכת מאסטרפיס של המוזיקה האלקטרונית בעשור האחרון - כמו קרפטוורק פוגשים את הקוסם מארץ עוץ, שירת-דקלום הסטקאטו הכמו-רובוטית של טיילור שולבה בצלילי סינתי רכים וחמימים ובמקצבים כמעט-שקופים, שהולכים ונבנים במחזוריות אינסופית ויפהפיה של קרוב לתשע דקות משכרות; את הגרסה הזאת, למרבה הצער, לא תמצאו כאן. גרסת האלבום לשיר הזה היא אנמית בהרבה, וחבל שכך. מתברר כי זה לא בדיוק הכיוון שהוט צ'יפ בוחרים ללכת בו הפעם.

טקסטואלית, השירים של הוט צ'יפ עמוסים במודעות עצמית אירונית (המהומי "Hot Chip will break your legs" בשיר הנושא, על רקע שיר ערש ילדותי, או השיר הקרוי "Arrest yourself"), ובכלל, נראה שהם לא ממש לוקחים את עצמם ביותר מדי רצינות, ובגדול די משועשעים מהדאחקות שלהם עצמם. אבל הצרה היא שמרוב אקרובטיקה מילולית התוצר הכללי הוא די חיוור בסך הכל. השירים הבודדים שדווקא הצליחו להתחבב עלי באלבום היו "Boy From School" ו-"Look After Me", מעין בלדות תמימות, בלי יותר מדי פירוטכניקה, נוגות ונוגעות ללב בכנותן הלא-אופיינית.

מדברים על הוט צ'יפ בתור "הרכב פופ כמו שפופ צריך להשמע במאה ה-21". אני בינתיים לא זיהיתי כאן יותר מדי ניצוצות של גאונות חוצת גבולות. למען האמת, הכיוונים החדשים של הוט צ'יפ באלבום הזה הם חביבים במקרה הטוב או מעיקים במקרה הקצת פחות טוב. מספרים שבהופעות שלהם זו כמעט להקה אחרת, הרבה יותר אנרגטית ומלהיבה. נקווה שאולי בעתיד הם יצליחו להביא גם את הצד הזה לחומר המוקלט שלהם. עד אז, הוט צ'יפ ימשיכו להיות עבורי לא יותר מהבטחה שעדיין לא מומשה.

הוט צ'יפ, "The Warning" (הליקון, EMI)