חגיגה שחורה

בשנים האחרונות, עוד ועוד אלבומי עבר מקבלים הזרקת בוטוקס ומו?צאים מחדש בשדרוג הסאונד, העטיפה ובדרך כלל גם המחיר. עדיין לא ברור סופית האם מדובר בעוד מזימה של השטן הקפיטליסטי לארוז מחדש חומרים ישנים בניסיון לעשות כסף קל על גב המעריצים, או שמא זהו ניסיון לעדכן את הגנזכים בעזרת טכנולוגיה חדשה ואולי גם לחשוף על הדרך את אוצרות העבר לדור חדש. מהזווית הצרכנית, על כל פנים, הדילמה היא כזאת: מצד אחד, בשביל רבע שיר גנוז מהאייטיז, ממש לא שווה להשקיע מחיר של דיסק שלם. מצד שני, כשלוחצים על הנקודות הרגישות - כולנו זונות של תאגידים, גם אם ברור שאחר כך נתחרט שלא השקענו את הכסף בשדרוג מהירות הגלישה באינטרנט.

בחודש שעבר השיקה דפש מוד את פרוייקט הרה-אישיוז הפרטי והמקיף שלה. כל אלבומי הלהקה אמורים לצאת עד סוף השנה במהדורות כפולות, הכוללות שלל תוספות ועדכונים טכנולוגיים. בינתיים שוחררו "Speak & Spell" (1981, אלבום הבכורה של הלהקה), "Music for the Masses" (1987), ו-"Violator" (1990). שלושתם ארוזים בקרטון צבעוני, המושחל לשרוולון פלסטיק שקוף וקשיח עם נקודות לבנות.

כיוון שחמדנותי לא אפשרה לי לוותר על שלושת הדיסקים הללו בעטיפתם החדשה, עונשי הוא שאיאלץ לכתוב עליהם (אין ארוחות חינם). אבל מה כבר נשאר לכתוב על הדיסקים הללו שטרם נאמר ומוצה? כל סטרייט יודע הרי ששלושתם מגניבים, שלושתם מהממים ושלושתם גדולים בתורה! תורה! תורה!

לטובת שלושת קוראינו בני ה-14, נזכיר שדפש מוד נוסדה בסוף שנות ה-70 כלהקת סינת-פופ בעיר האנגלית הקטנה באזילדון. וינס קלארק כתב את רוב שירי אלבום הבכורה, "Speak & Spell", וחתך מהלהקה מיד עם צאתו (לטובת יאזו, ובהמשך אירייז'ר). את מקומו של קלארק ככותב השירים העיקרי של הלהקה תפס מרטין גור, האיש ורעמת התלתלים. במהלך שנות ה-80, תחת עטו של גור, דפש מוד גיבשה בהדרגה סאונד יותר דרמטי, נסיוני ואפל. הם פלירטטו עם מוזיקה תעשייתית, אבל בלי לוותר על שירי פופ קליטים שנדבקים לראש ולנעל. העמידו על ראש שמחתם רעיונות אמנותיים אוונגארדיים, אבל לא על חשבון נגישות וקומוניקטיביות.

אולי בגלל זה, בתוספת התספורות הגרועות והאיפור כמובן, דפש מוד נתפסה במשך תקופה ארוכה כלהקה מפגרת. בארץ אף נהגו לכנותם בלעג (או שמא בחיבה?) "טיפש מאוד", וזה אף על פי שהלהקה השתפרה בהדרגה מאלבום לאלבום. ב-"Music for the Masses" דפש מוד העצימה גם את הצלחה המסחרית. אחרי שכל אלבומיה הקודמים מכרו כמות פחות או יותר דומה של עותקים, "מאסס" היה האלבום הראשון של דפש מוד שחדר לטופ-40 בארצות הברית.

השיא (היצירתי והמסחרי) הגיע ב-"Violator" (1990), שהקפיץ את דפש מוד מעמדת העוד-להקת-ניו-ווייב-בריטית-מוצלחת אל לב המיינסטרים של הרוק. בעיני רבים, כולל מרטין גור, זה האלבום הכי מלהיב בקטלוג של הלהקה; שילוב מושלם בין אלקטרוני לרוק, בין אקספרימנטליזם לפופ, בין הצלחה אמנותית גורפת להצלחה מסחרית סוחפת. זה גם האלבום שסימן את השינוי ביחס התקשורת ללהקה, וקיבע, בדיעבד, את מעמדה בקאנון של המוזיקה הפופולרית. השושנה האדומה והקוצנית על העטיפה של הדיסק היא דימוי מוצלח למה שהאלבום מבקש לבטא - יפה וזוהר, אבל גם קודר ודוקר.

אחר כך העניינים הסתבכו, עם הפרישה של אלן וויילדר מהלהקה וההתמכרות להירואין פלוס ניסיון ההתאבדות הכושל של דייב גהאן. אבל דפש מוד הצליחה להשתקם בכל פעם מחדש, והעובדות מדברות בעד עצמן – הילדודס מבאזילדון עדיין מוציאים אלבומים מוצלחים, 25 שנה אחרי אקורד הפתיחה.

השאלה מדוע בחרו לפתוח את סדרת ההוצאות המחודשות דווקא בשלושת האלבומים הללו נשארת פתוחה. אלה לא שלושת האלבומים הראשונים כרונולוגית של הלהקה, וגם לא בטוח אם אלה שלושת האלבומים הטובים או המשמעותיים ביותר שלה (למעט "Violator", כמובן). אתר האינטרנט של הלהקה או חברת התקליטים שלה בישראל מתקשים לספק פתרונות.

אז מה דחסו להוצאות המחודשות? הדיסק הראשון בכל מארז זהה לאלבום המקורי, אבל במיקס סטריאופוני משופר או משהו. הדיסק השני מאגד את הצ'ופרים. אלא שקטעי הבונוס, כטבעם של בי-סיידים, פחות חזקים מהלהיטים, וחלקם כבר צורפו ממילא למהדורות קודמות של האלבומים הללו. ואילו סרטי הדי-וי-די, שמצורפים לכל אחד מהאלבומים, חביבים ואינפורמטיביים, אבל לא איזה שיואו. אולי אחרי שייצאו כל חלקי הסדרה, ואפשר יהיה לצרף את הסרטונים הללו לאיזושהי ביוגרפיה מצולמת רציפה, נוכל לגבש תובנות חדשות. בינתיים, הסרטונים נשארים בגדר אנקדוטה נחמדה פה ופך קטן ומשעשע שם.

בסרטון של "Violator", למשל, Flood החתיך (שהפיק) מספר ש-"Enjoy the Silence" התחיל בכלל כבלדה, ורק בשלב המיקסים הוחלט להאיץ אותו. מרטין גור התנגד בהתחלה. גור התנגד גם לקונספט שאנטון קורביין הציע לקליפ של השיר. אבל התובנה העיקרית שעולה בינתיים מצפייה בסרטונים הללו היא אוי ואבוי מה קרה ללחיים של מרטין גור, שתפחו כסופגניות והפכו אותו לגרסה האלקטרו-פופית של מינה צמח. וגם הכובע שהוא חובש מכוער.

המסקנות אפוא אמביוולנטיות. כל אחד מהדיסקים הללו הוא פנינה אמיתית, ובניגוד להרבה להקות אייטיז שלחצו חזק מדי על דוושת הסינתי בשעתו ונשמעות כיום עסיסיות כפיתה קפואה, אלבומי העבר של דפש מוד עדיין נשמעים עדכניים כאילו הוברחו זה הרגע לסולסיק. רק שאם כבר יש לכם אותם בבית, אז לא בטוח שדחוף לשדרג. ואם טרם, הרי לכם המלצה חמה. בקרוב בפארק הקרוב למקום מגוריכם.

דפש מוד, "Speak & spell"; "Music for the masses"; "Violator"; Collector's Editions CD + DVD (הליקון, Mute)