סינגולדה

תנשמו עמוק, כי זה הולך להיות מצמרר: הסינגל החדש של שרונה פיק, "מזרח וירג'יניה", הוא פשוט בן זונה של סינגל. כן, ברור, גם כשעוד היתה בצמד עם אחותה נהנינו תמיד להגיד שיש לה כשרון, שהיא יודעת לכתוב "פופ טוב" ושגם את אבא שלה אהבו לקטול בימיו. אבל בינינו, חצי מההנאה היתה מכמה שהקולות של האחיות דומים לזה של צביקה, ועם כל ההנאה הפרוורטית שהפקנו מזיופים מפוארים כמו "השיר הזה" ו"שוב הגשם", אף אחד מאיתנו לא ב-א-מ-ת האמין שמשהו הולך לצאת מזה. הגיע הזמן לאכול את הכובע.

אם יש בעיה כלשהי בסינגל החדש, זו העובדה שהוא נשמע כמו ניסיון מכוון להוכיח את המלעיזים על טעותם, ולהראות ששרונה היא יוצרת רצינית. יש משהו מעט יומרני ועמוס חשיבות עצמית בבחירה לבצע בעברית קלאסיקת פולק אמריקאית, ובפרט בקאבר לגרסה של ג'ון באאז, מהווקאליסטיות הגדולות בכל תולדות הרוק. אבל מה לעשות שזה נשמע מצוין. התרגום של אמא מירית שם-אור מצליח להעתיק אל העברית את הניחוח הבלוזי העממי של השיר, הגיטרות הנוגות של סינגולדה הן חיקוי סגנוני מוצלח, ובעיקר, קולה של שרונה נשמע פתאום חזק, מדויק ו"זמרי" יותר מאי פעם. "מזרח וירג'יניה" לקוח מתוך אי-פי חדש שיצא בקרוב, ובהחלט מהווה קריאת כיוון מעניינת לזמרת-יוצרת מסקרנת במיוחד. איזה פחד.

ערן צור תמיד היה עדיף בעיני כמלחין מאשר ככותב. כמלחין, צור מצליח כמעט תמיד להעביר איזו תחושה של בהילות ודחיפות, מהולה בקינקיות הטבעית שלו (גם כמבצע), אבל גם לעטוף הכל בחוש טבעי למנגינות ובסוג של מתיקות מלודית. ככותב הוא נשמע קצת כמו קבצן בחנות של ארמאני, מנסה ללבוש חליפה שרחוקה מאוד מטווח המחירים שלו. השפה שלו תמיד גבוהה ומפותלת והיומרה היא להתיישב במשבצת של משוררי הרוק, אבל כשפורטים את הטקסטים לתוכן אמיתי מגלים הרבה פעמים שהוא סתם התחכם. בגלל זה, הבחירה לשחרר את "והחיים" כסינגל ראשון מתוך אלבום חדש היא די חכמה. את הטקסט הפשוט והחינני של "והחיים" כתב המחזאי יהושע סובול, שהמחזות שלו, בניגוד לשירים של צור, נעים על הטווח שבין פשטות מקסימה ופשטנות מביכה, אך לעולם אינם מתנשאים על הצופה. בהתאמה, המילים המתוקות של "והחיים" – סיפורו של תינוק המתלבט אם לצאת מהרחם – נותנות קונטרה חיונית לאנרגיות הרוקיסטיות של צור ולהפקה הסמי-אוונגרדית (כולל סולו פסנתר ג'זיסטי של שלומי שבן ועיבוד מיתרים של יובל מסנר), ויוצרות שילוב לא לגמרי ברור אבל גם מאוד מסקרן. זה עדיין לא "אמא אני לא רוצה להיגמל" של הקליק, אבל זה מספיק בשביל לפתוח את הבלוטות.

לרדת על טל שגב זו באמת חוכמה על חלשים. לפני כמה שנים עוד אפשר היה לדבר על תופעה מסוכנת במוזיקה העברית הצעירה, ולהצמיד את שמו לאנשים כמו עברי לידר. היום ההשוואה לעברי לידר כבר נשמעת מעט מגוחכת. בעוד שלידר ממלא איצטדיונים ומציף את רשתות הטלוויזיה בהמנוני הכלום שלו, טל שגב ממשיך להקליט אלבומים שאפילו הפלייליסט לא יעזור להם למכור. קשה להגיד מה הוא עושה פחות נכון או טוב מלידר, אבל גם "נזכרתי בך", סינגל ראשון מהאלבום הרביעי, רחוק מלהיות ביצת הזהב שתזניק את שגב לליגה של הגדולים. אולי זה הלחן הבנאלי, אולי הקול המעצבן של שגב שמתקשה לעורר אמפתיה, ואולי העובדה שגם כשמוכרים לאנשים אוויר בפיתה, הם מעדיפים להרגיש כאילו לא מדובר בקלישאה החבוטה ביותר בארון. "שמיים צבע תכלת פוקחים לי את עיני/בתוליות פניה קוצרות נשימותי"? "לבד לא קל לי איתך לא בא לי/כוכב בתוך עולם בודד חשוך"? לא יודע מה אתכם, אבל האינטליגנציה שלי נעלבה.

אך לפני שבועות מספר נסקר פה הסינגל האיום "לתת את הלב" שהקליט דן תורן למען עמותת ליבי, מתוך תחושה קשה שאולי תורן פשוט גמר את הסוס. "פניה במראה", שיר ראשון מהאלבום "פרח פרי" שיצא בקרוב, טורף את הקלפים מחדש. לא, גם כאן הוא לא בשיאו כתמלילן, וכן, הקול שלו עדיין נשמע טיפה חלוד (אם כי תורן מעולם לא ממש שיחק במגרש של חוזליטו, אתם יודעים). מה שהופך את "פניה במראה" למתאבן מוצלח הוא הדיאלוג האפקטיבי של דן תורן עם שליחי הבלוז, הרכב ותיק ומהודק שמלווה את תורן בהופעות מזה שנתיים. תורן תמיד נשמע טוב הכי עם הרכב רוקיסטי מהודק מאחורי הגב (לא לחינם אלבומו הטוב ביותר הוא דווקא "עוד סיבוב", שהוקלט בהופעה חיה), והנטייה שלו לאמריקנה מהזן הניל יאנגי/בוב דילני מתאימה כמו כפפה ליד של שליחי הבלוז, שהופכים את "פניה במראה" לשיר פאבים סליזי וטבעי מהסוג שטיילור היקס יכול רק לפנטז עליו.

זה לא ש"לה-לה-לנד" הוא שיר רע. בכלל לא. הוא כתוב היטב, מופק היטב, מושר היטב – הכל היטב. אלא שכמו שירי בכורה רבים מדי במחוזותינו, נשמע כאילו הוא נכנע לאיזה אידיאל דמיוני של דרישות שוק ושיקולים מסחריים. בסך הכל מסתתר פה שיר מוצלח מאוד, אבל איפשהו בדרך לאולפן מישהו השתפן והחליט לעשות ממנו להיט רדיו. זה קצת מצחיק כשזה מגיע דווקא מהתגלית החדשה של ניצן זעירא; זה פחות מצחיק כשמגלים שמדובר בקופירייטרית העומדת מאחורי הקמפיינים של פאנטה, ספרייט, מפעל הפיס ו-TNT. עינת אקר אמנם כותבת שירים עוד מילדותה, אבל נדמה כאילו משהו מעבודת-היום שלה זלג אל האופן שבו בחרה להגיש את שירה הראשון, ואם תרשו לסחבק לזרוק הימור, דווקא בגללה המימד המתחנף בהפקה הצפויה של ניר אוורבוך – שנשמעת כמו גרסה מעט יותר מנוגנת ומעט פחות קודרת להפקות של עופר מאירי – "לה-לה-לנד" הוא שיר שיתקשה לתפוס.