הטוב, הרע והאבוריג'יני

שטחים נרחבים, לכאורה בלתי מיושבים. מקומיים שיודעים לעבוד את האדמה אך מדברים ביניהם בשפה בלתי מובנת וקבוצה של מתיישבים מערביים המגיעה לשממה כדי ל"תרבת" אותה. נשמע מוכר? מוכר אבל רחוק. פסטיבל הקולנוע האוסטרלי השלישי נפתח השבוע בסינמטקים של תל אביב וירושלים והוא מאפשר הצצה מעניינת אל היבשת העצומה שלוקחת משנה לשנה חלק גדול יותר בתעשיית הסרטים העולמית.

הפסטיבל השנה מציע סרטים מסחריים ("המפתה" עם סוזן סרנדון או "מגדל הצדפות" - שניהם יוקרנו מסחרית בארץ) לצד סרטים דוקומנטריים קטנים וצנועים יותר ("הדליקו את הלילה", "תורת האהבה", "ערבה ריקה") בהם אפשר להתרשם בעיקר מהצורך של האוסטרלים להתמזג בנופים הפראיים שלהם ולשלוט בהם תוך כדי עימות עם הקונפליקט ההיסטורי הכואב ביותר ביבשת; סיפורם של האבורג'ינים המקומיים שנרמסו על ידי המתיישבים החדשים. אך גם אם הסרטים הדוקומנטריים (המעניין שבהם הוא "טבע פראי" שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר של המכון האוסטרלי לקולנוע) מספקים עניין, אין ספק שהאטרקציה המרכזית של הפסטיבל היא הסרט המצוין "ההצעה" של ג'ון הילקוט המבוסס על תסריט של ניק קייב. לישראלים יש פינה חמה בלב לקייב, יקיר מתחם שינקין, ואחד היוצרים הגדולים שיצאו מהיבשת. אבל הסיבה החשובה ביותר לראות את ה"הצעה" בפסטיבל היא העובדה המתמיהה שהסרט, בעל הפוטנציאל המסחרי הברור, לא נקנה להפצה מקומית ולכן לאחר ההקרנות המועטות שייערכו לו בסינמטקים הוא יתפוגג אל ספריות הדי-וי-די המתמחות, ולא נוכל לראותו עוד על המסכים הגדולים בארץ (וזה בהחלט סרט שראוי למסך גדול).

"רחם עליי אדוני
הרשה לי לכפות עצמי עליך
אין לי מקום אחר להיות בו
ועצמותיי קרות עליי
אני אספר לך סיפור
על איש ומשפחתו
ואני נשבע שזו האמת".

כך נפתח השיר הראשון ב"בלדות רצח" של ניק קייב שיצא בדיוק לפני עשור. המתח שבין דחפי אלימות בלתי נשלטים להתקפים של חמלה אנושית מילא תמיד את יצירתו המפוארת של קייב. הנושאים האלה ממשיכים להיות מרכזיים גם בתסריט שכתב ל"ההצעה", מערבון חדש בבימויו של ג'ון הילקוט (השניים כבר שיתפו פעולה בסרט שעשו בשנת 1988 ובסרט שתיעד את מסע ההופעות של קייב באמסטרדם).

המערבון המדמם הזה מתרחש בשנת 1880, תקופה רגישה בהיסטוריה האוסטרלית בה המתיישבים הוותיקים ניהלו את מלחמתם נגד האבוריג'ינים מצד אחד ונגד השלטונות הבריטיים, שניסו לעשות קצת סדר במושבת העונשין הפרועה, מצד שני. גיבור הסרט הוא קפטן סטנלי (ריי ווינסטון) קצין בריטי שנשלח לאוסטרליה כדי לתפוס את כנופיית ברנס המורכבת משלושה אחים אכזריים במיוחד, שמנהלים מסע רציחות אלים ביבשת. האחים הפרועים חיסלו זה עתה בהינף יד משפחה שלמה שהלכה ישירות אל הקבר. לרוע מזלו, קפטן סטנלי מצליח לשים את ידו רק על שני האחים הצעירים; צ'רלי (גאי פירס, "ממנטו") ומייקי (ריצ'ארד ווילסון) ומאבד את ארתור (דני יוסטון, "הגנן המסור", "לידה" ובקרוב ב"מרי אנטואנט" של סופיה קופולה), האח הגדול והנבל האמיתי בסיפור. בלית ברירה הוא מציע לצ'רלי עסקה מפוקפקת; אם יחסל את אחיו הגדול יזכה בחנינה, יוכל להציל את אחיו הקטן מתלייה ואף לנקות את מצפונו המלוכלך ממעשי הזוועות שעשה. צ'רלי נקלע לקונפליקט מוכר: האם ללכת אחר צו מצפונו ולחסל את אחיו הפסיכופט או להישאר נאמן לקשר הדם ולהגן על משפחתו.

המשל המוסרי הזה משאיר את קייב בטריטוריה הנוצרית המוכרת לו היטב: השאלה האם אדם, אכזר ונורא ככל שהיה, יכול לנקות את עצמו מחטאיו ולזכות במחילה. התסריט שבנוי היטב מצליח לשמר מתח דרמטי שאמור להתרכז בעיקר בדמותו של צ'רלי, דמות איסטוודית, שנדמה כי נלקחה מסרטיו של סרג'יו ליאונה. צ'רלי, בגילומו המוצלח של פירס, מתחבט בינו לבין עצמו בשאלות של מוסר ומשפחה אך כמעט ולא מוציא מילה ומסתפק במבטים מצועפים ותנועות עצבניות לסילוק הזבובים (זמזום הזבובים הוא מוטיב מרכזי בסרט ואי אפשר שלא להיזכר בגללו בסצנת הפתיחה המופתית של "היו זמנים במערב"). מול צ'רלי המופנם מעצב קייב דמויות משנה מבריקות כמו דמותו של ג'לון לאמב, צייד ראשים שיכור בגילומו המושלם של ג'ון הרט, שחקן ענק שכמעט וגונב פה את ההצגה מהשחקנים הראשיים. חוץ מהרט משחקת פה גם אמילי ווטסון ("לשבור את הגלים", "מוכה אהבה") בתפקיד מרתה סטנלי, אשתו המתחסדת של קפטן סטנלי. ווטסון נותנת פה הופעה מעצבנת (כהרגלה, אני חייבת לציין) אך נראה שהבעיה המהותית היא בעיצוב דמותה בתסריט: הדמות הנשית היחידה בסרט לא ממש מצליחה לשכנע. בכלל, נראה כי קייב מרגיש בנוח בעיצוב דמויות נשיות דוממות או חסרות רוח חיים (זוכרים את קיילי בקליפ שלו מ"בלדות רצח"?) ומתקשה מעט בעיצובו של קונפליקט נשי ממשי וחי. הדמות המעניינת ביותר בתסריט של קייב היא דמותו של קפטן סטנלי, מפקד רגיש, המנסה להיות "כובש נאור" ונקרע בין רגשי הרחמים שלו לבין האכזריות שתובעת ממנו סביבתו.

סטנלי מייצג פה את השלב הלפני אחרון באבולוציה של גיבור המערבונים (בשלב האחרון הוא, כפי שלמדנו השנה, מגלה שהוא גיי); גיבור גברי אך רגיש שמזכיר קצת את איסטווד השביר ב"בלתי נסלח". מוזר ככל שזה יישמע, נדמה כי ליבו של קייב שוכן יותר לצידו של סטנלי, הכובש המהורהר מאשר לצידם של המורדים הוותיקים, מן הסתם אבות אבותיו של קייב עצמו.

"ההצעה" נראה כאילו נכתב ונעשה מנקודת מבט בריטית לחלוטין (הוא גם מומן על ידי הבריטיש קאונסיל) ואולי זה קשור לכך שקייב, למרות מקורותיו, למעשה חי ופועל מחוץ לאוסטרליה מזה שנים רבות. קייב גם מזניח בסרטו את הקונפליקט ההיסטורי המדמם באמת: סיפורם העצוב של המקומיים האמיתיים (האבוריגי'נים חיו באוסטרליה במשך 50,000 שנה עד להגעת הלבנים) שנמחקו על ידי המתיישבים. הדמויות האבוריג'יניות היחידות שנראות בסרט מעוצבות בניחוח גזעני ופרימיטיבי מעט (לדוגמא הסצנה בה חבורת אבוריג'ינים נובחים ככלבים והמפקד הבריטי מתלונן על סרחונם האיום).

בתפקיד סטנלי מלוהק לסרט אחד השחקנים הבריטים המרשימים שפועלים כיום. ריי ווינסטון יוצר פה תפקיד מורכב ומרגש ובהחלט ניתן לומר כי הוא מחזיק את הסרט על כתפיו.

"ההצעה" הוא סרט מעניין בעיקר בשל היותו המערבון האוסטרלי הראשון (לפחות זה המוכר לקהל הרחב) וככזה, הוא מספק הנאה ויזואלית עצומה. הסרט מנסח שפה אסתטית מרשימה בעיקר בזכות הצילום המדהים של בנואה דלום ומבחינת הקצב והסגנון שלו הוא מזכיר לא רק את סרטיהם של ליאונה ופקינפה אלא גם את עבודתו הפיוטית של טרנס מאליק ("שביל הזעם" בעיקר). גם אם הילקוט חסר את המקוריות של ליאונה או את הרוע הצרוף של פקינפה הוא עדיין מצליח לייצר פה דימויים חזותיים חזקים מספיק כדי לתמוך בתסריט המוצלח של קייב. כמות הדם והאיברים הקטועים והשותתים בסרט לא הייתה מביישת את יוצרי ה"מסור" וה"בלתי הפיכים" למיניהם והיא בהחלט לא מומלצת לצופה הרגיש. אחד היתרונות הגדולים שמרוויח פה הילקוט (וגם הצופים כמובן) היא הזכות להשתמש בפס הקול המעולה של קייב שמשלב פה כהרגלו צלילים מתכתיים מצמררים לצד מלודיות מרגשות עד דמעות.