קופסה שחורה: החדש של עמוס עוז

עמוס עוז רואה בתפקידי הסופר שליחות. שלוש המסות המרכיבות את ספרו החדש, "על מדרונות הר הגעש", עוסקות בעיקר ביחסי גרמניה-ישראל, אבל גם דמותו של הסופר מקבלת בהן משקל מרכזי. עוז מסביר שהסופר מחויב לעזור לציבור לדמיין את עצמו בנעליו של הזולת, ולאפשר לו נקודות מבט רחבות על המציאות. בזכות הראייה המבוקרת והזהירה של הסופר, הוא יכול לשמש כ"גלאי עשן של השפה", ולהתריע כאשר המילים הופכות לכלי-נשק גזעני. מדעי החברה המודרניים מפחיתים בגישתם המודרנית את האחריות של היחיד למעשיו, מטילים אותה על החברה ובכך מבטלים גם את הטוב ואת הרע. עבור עוז אין רע יותר מאשר לתת לגרמנים את האופציה לטעון להיכנעות חסרת אונים ליצרים הלא-מודעים שנטעה בהם החברה. בשלוש המסות שלו הוא מבקש לקעקע את התפיסה הזו.

בראש ובראשונה, עוז רואה בסופר כמי שעליו מוטלת האחריות לחינוך הציבור לבחירה ב"ראייה יחסית, מורכבת, סבלנית ומלאת הומור ולא בצדקנות יבשה מתנשאת וזועפת". כאשר אנו בוחרים במוצא הקל של "בכל אשמה החברה", לפי עוז, מתחילה "אליפות העולם בקורבניות - מי סובל יותר ומי ראוי יותר לאהדה". אבל מבעד לגישה הנאורה הזו, שדוגלת בתפיסת עולם רחבה ומלאת חמלה, מבצבצת לה שמרנות שמעידה שעוז בעצמו משתתף בתחרות הקורבניות, ורואה חלק מהדברים, אלמנטים עקרוניים למהות יחסי גרמניה-ישראל, בדו-הממדיות שנגדה הוא יוצא.

הגרמנים, לפי עוז, לקו תמיד בראייה הרומנטית, שגרמה להם לראות הכל "בשחור-לבן, שטן מול קורבן, טובים מול רעים, יפהפייה מול מפלצת, 'קדושים' מול 'נבלים'". עבורם, מי שחווה את אש התופת של היות קורבן הופך בהכרח לקדוש, ולכן עשו לדמות היהודי-ישראלי אידיאליזציה מוגזמת בשנות השישים-שבעים, להן קורא עוז "ירח הדבש" של ישראל וגרמניה. אלא שסופה המתבקש של האידיאליזציה הזו היה בהתנפצות, וזו הסיבה שמייד אחריה בחרו הגרמנים באידיאליזציה אחרת, הפעם של הפלסטינים כ"קדושים" (שמשמעותה הוקעה של ישראל כ"שטן"). לפי עוז, זו אינה חזרה לאנטישמיות הישנה אלא חזרה לרומנטיקה הישנה של שחור-לבן. אל לסופר להפגין ראיה כזו, אסורה עליו הראייה הפשטנית, ותפקידו להראות לגרמנים שהם עושים לנו עוול בראייה כזו.

העמדה של עוז היא לגיטימית ומנוסחת היטב, והקריאה במסותיו המשובצות בפניני עברית היא לא רק הנאה ספרותית אלא גן חוויה מחכימה ומעשירה, שתעזור לכל מי שהנושא מעסיקו לסגור כמה פינות אפילות, אף שעוז מתעלם מכמה תיאוריות חשובות אחרות שסייעו לנתח את היחסים הנוכחיים בין גרמניה לישראל, האחרונה שבהן במסתו של אלן פינקלקראוט, "בשם האחר". אבל כאמור, בין ניסוח הדברים בצורה יפה וחכמה לבין יישומם בפועל יש אצל עוז מרחק מסוים.

עוז אוסר עלינו ועל הגרמנים ראייה פשטנית ודו-מימדית, ודורש לשים את עצמנו בנעלי הזולת, להזדהות עם רגשותיו הפוטנציאליים, ואף מתגאה במהלך המחשבתי המורכב שעבר מהיותו ילד שוביניסט המסרב לקנות את תוצרת גרמניה, דרך קריאת ספריהם של זיגפריד לנץ וגינטר גראס, עד למקום שבו הוא היה מסוגל לא רק לדמיין את עצמו כאסיר במחנה ריכוז, אלא אף כסוהר במחנה. אבל הנה, עוז קובע חד-משמעית ש"אין דבר כזה בנאליה של הרוע", כאילו התיזה של חנה ארנדט אינה זכאית כלל להתייחסות, בעוד שאף היא עיצבה במידה רבה את יחס הישראלים לשואה ולגרמנים.

יותר מזה, בד בבד עם ההצהרה על יכולתו לדמיין עצמו במגפי הסוהר מצהיר עוז כלאחר יד ש"נכדיהם של הרוצחים אינם נושאים אות קין, אבל נכדיהם של הנרצחים הם אנשים פצועי נפש. גרמנים בני עשרים, בני שלושים, בני חמישים, כמוהם כנורבגים או כניו-זילנדים". עוז מגדיר את הפער הזה כמה שמחרב את הסיכוי לנרמול היחסים, כסימן שהפתרון היחיד הוא "אינטנסיפיקציה" של היחסים, כדבריו. עוד הוא קובע שפעילי השלום הישראלים לעולם לא ישכחו את הלקח שנעוץ בכך שאת טרזיינשטאט שחררו חיילים חמושים ולא פציפיסטים של "עשו אהבה ולא מלחמה".

נדמה שהשמרנות התוססת דרך הסדקים בדברי עוז מונעת ממנו לזכור את המורכבות של היות דור גרמני שני ושלישי, משכיחה את ההתאבדויות של בני הדורות האלו כשגילו את פשעי אבותיהם, ומטשטשת את ההסתעפויות הרבות ביחסים הבין-דוריים בגרמניה, הכוללים הכחשה, זעם, התעלמות, המצאת היסטוריה, ניתוק יחסים; אין ספור הסתעפויות שמבדילות את הגרמני בן החמישים מהניו-זילנדי בן החמישים.

אנחנו יכולים לכעוס על הדרך בה הגרמנים מתמודדים עם עברם, אבל אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שהשואה עיצבה את זהותם הנוכחי, בין אם זהות זו היא הוגנת כלפינו או לא. ממש כפי שאין אנו יכולים לשכוח את הרב-גוניות של פעולות השלום בישראל, שעוז, בדיאלקטיקה צבעונית ויפת מילים, הפך בהנפת עט לשחורה-לבנה, כשהוא מתחרה מבלי משים באותה "אליפות של קורבניות" שנגדה הוא יוצא.