זה נראה לי מהתקופה הצהובה

תערוכת הרישומים וההדפסים של פיקאסו נפתחה במוזיאון ישראל בקול ענות חלושה. השכנים שלי היו במוזיאון בשבת, שילמו 40 שקל ואפילו לא ידעו על קיומה. באמת, קל מאוד לפספס אותה: חוץ מפלקט אחד בחוץ, אין לה כמעט שילוט או הפניה. גם מי שהצטייד בידע מוקדם, מצא את עצמו מגשש ומנדנד לסדרנים העייפים בחיפוש אחר הפיקאסו האבוד.

המסע אל הפיקאסו ארוך ומייגע, אבל מי שממש מתעקש, יגיע. מאחורי האמנות השבטית מפפואה ניו גיני, מאחורי אוסף היצירות הישראליות, מאחורי הרכישות החדשות, מאחורי אוסף האימפרסיוניסטים, מאחורי אוסף הציורים של ז'אן דובופה, מאחורי אוסף צילומי הגברים העירומים (גילוי: יצירות מופת בצילום), בקצה המסדרון, בסוף בסוף, בחדר אפלולי - שם הפיקאסו.

בעיצומו של הקיץ, פיקאסו הוא בדרך כלל שם שממלא אולמות מרכזיים. מה קרה לו עכשיו? הידרדר למרתף? איך קרה שהמוזיאון לא עשה ממנו חגיגת יחסי ציבור? ההסבר פשוט: מדובר במתיחת פנים לעוד אוסף ממרתפי המוזיאון. ב- 1972 התקיימה במוזיאון תערוכה מקיפה של רישומים והדפסים של פיקאסו, באדיבות אספן שוויצרי נדיב בשם ז'ורז' בלוך. בלוך היה ידיד קרוב של פיקאסו ושל מוזיאון ישראל. בתום התערוכה הוא תרם שליש מהאוסף הענק שלו למוזיאון, משהו כמו 350 רישומים והדפסים, מתקופות וסגנונות שונים.

האוסף נשאר, בלוך נפטר, וכמו בכל קיץ, יש מצוקת חומרים. מישהו עם תושיה נזכר כנראה שממש עכשיו מלאו לז'ורז' בלוך המנוח מאה שנה, והופה, סיבה טובה לחגוג שוב עם הפיקאסו הישן והטוב. כדי שזה לא ייראה כמו עוד אוסף מבולבל, נמצא קונספט דידקטי: "פיקאסו - תחנות חייו ברישומים, הדפסים וספרי אמן". זאת - אשתו פרנסואז. וזאת - המאהבת דורה מאר. וזאת - האומנת של הילדים. וזאת - המאהבת האחרונה, די, כבר לא היה לו כוח. ופה הוא מגיב על מלחמת ספרד. והינשוף הזה, זה מוטיב שנכנס לו לציורים אחרי טיול לילי בכפר.

נחמד לקרוא את ההסברים, אבל זה לא סותר את העובדה שהקונספט קצת מאולץ. אחרי הכל, מהן תחנות בחייו של אדם, אם לא כמה רגעי אושר בחיק מאהבותיו, קצת נחת מהילדים ושתיה בחברת ידידים? ומהם הסגנונות השונים, אם לא תחנות בחיי אמן? העבודות מסודרות בסגנון חופשי, ללא רצף סגנוני או כרונולוגי. כל מה שהצליחו לשלוף על פיקאסו נמצא שם, אפילו שניים-שלושה ציורי שמן, כמה צילומים, מעורב ירושלמי.

זה לגיטימי לנער את האבק מהאוספים בקיץ, זו לא בושה. הקיץ הזה קשה במיוחד בגלל המצב הבטחוני: רק לפני חודשיים בוטלה תערוכה מיובאת מצרפת, כי הצרפתים חששו להגיע. המוזיאון לא התבייש אז לסתום את החור עם "גאווה לעיניים", תערוכת אוסף מהמרתפים (שום קשר ליום הגאווה, למרות שהעיתוי היה מושלם). לתערוכה ההיא היה דווקא פרסום רב, אולי בגלל עודפי תקציב מהצרפתים. את פיקאסו הזניחו הפעם. אולי חששו שהקהל יצפה לציורי שמן צבעוניים ויתאכזב מהרישומים הקטנים.

אבל פיקאסו, מה אכפת לו. הוא את שלו כבר עשה. זאת חוכמה קטנה מאוד להמליץ עליו. עם קונספט, בלי קונספט, מה זה משנה. הרישום של פיקאסו הוא תמיד רישום חזק.


ועוד ארבע הערות לסדר היום:
· מומלץ מאוד לראות את מקבץ הרכישות החדשות של אמנות עכשווית, "זמן הווה 6", ולא לפספס את סדרת צילומי הכדורסלניות היפניות של שרון לוקהרט.
· לא להחמיץ את הציור המדהים של ברידג'ט ריילי, שתלוי משום מה בחדר המדרגות.
· 40 שקל זה הרבה כסף לכרטיס כניסה. מחזיקי ויזה כאל זהב יכולים להיכנס בחינם תמורת נקודות. ומה עם חסרי האמצעים שאין להם אפילו כרטיס אשראי? להם לא מגיע לראות אמנות? הגיע הזמן שיבינו שתרבות זה לא רק לעשירים וינהיגו יום כניסה חופשית, כמו בכל המוזיאונים הנאורים בעולם.
· ומתי ישחררו אותנו ממסלול היסורים שבכניסה למוזיאון? העלייה המתישה של גן הפסלים מותירה גם צעירים חסונים עם הלשון בחוץ. בקיץ השמש קופחת, בחורף הרוח צורבת, והגשמים מרטיבים אותך עד העצם. במקרה של הויה דולורוזה הזאת, הסבל לא מביא להארה.