אנפלאגד

על חלקו הראשון של הפסוק יש לא מעט חילוקי דעות. מה זה בדיוק "כי עפר אתה" –מיתוס קדום? תיאוריה מדעית? משל מחוכם? לעומת זאת, לגבי הסיפא, אין שום ויכוח: "ואל עפר תשוב", מסכם את גורלו הבלתי נמנע של כל אדם. רוב האנשים אמנם מעבירים את ימיהם על פני האדמה, תוך הכחשה יעילה של המוות שממתין להם וליקיריהם, אבל יש רגעים בהם המציאות לא מותירה פתח לברוח.

רגע אחד כזה זומן לנו השבוע, כאשר אמבולנס ממשלתי העביר את גופו (והיו כבר מי שטעו לומר "גופתו") של אריאל שרון לבית החולים שיבא. כולנו עדיין נושאים תפילות להחלמתו של המנהיג האהוב, שנפל בחורף האחרון ולא קם עוד, אבל העובדות הרפואיות מלמדות שמבחינה מעשית, הסיפור גמור. בתל השומר יתאמצו "לגמול" את שרון ממכונות ההנשמה, אבל הנסיון הזה יקבע רק אם שרון יסיים את חייו באופן טבעי, כלומר יחדל יום אחד מלנשום, או שסופו יגיע כאשר מאן דהו יכבה את המכשירים אליהם הוא מחובר.

בנקודה הזו בדיוק, מתעוררת שאלה חשובה. אם אכן ייווצר מצב שבו משפחת שרון (או איזו עמותת קש מטעמה) תחליט על ניתוק מכשירי ההחייאה, מי יבצע בפועל את גזר הדין הזה? בימים עברו, הפור היה נופל באופן מקרי, על הרופא או הסניטר התורן במחלקה; אחר כך, בתדירות קבועה, היה איזה עיתון מאתר את האיש לקראת יום השנה למות שרון, ומראיין אותו ל"כתבת צבע" על תחושותיו ברגע שבו הסיט את המתג.

אלא שבאלף השלישי, כאשר כל אירוע וכל מהלך נמדדים בפרמטרים כלכליים, גם ההחלטה הזו, האקראית לכאורה, צריכה להתקבל בצורה מושכלת. אם יתברר שלזהותו של האיש שימשוך את הפלאג יש משמעות מעשית, יהיה זה חוסר אחריות לאומי להותיר את העניין ליד הגורל. הדיון בנושא אמנם בעייתי וכרוך בהתגברות על חסמים רגשיים לא מבוטלים, אבל כשמדובר בכלכלת המדינה, צריך השכל לגבור על הלב. עם כל הקושי, עלינו לאזור אומץ, לקחת נשימה עמוקה ולהתמודד בנחישות רגישה עם הנתונים.

אריאל שרון הוא אחד המנהיגים החיים הידועים ביותר בדורנו. כמו כל אישיות דגולה, הוא מעורר רגשות עזים בציבור העולמי, מהערצה עיוורת ועד לשנאה יוקדת. בכמה ממדינות ערב, לדוגמא, שרון נחשב לדמות שטנית ממש, אויב אכזר שזוכה אמנם להערכה רבה, אבל גם לתעוב תהומי. נקל לשער, שיש לא מעט ערבים שמשתוקקים להיכנס לדברי הימים כמי ש"הורידו את השאלטר" על אויב עמם. בין אלה, לא מן הנמנע שיימצאו כמה אילי נפט שיהיו מוכנים להשליש סכומים משמעותיים תמורת ה"כבוד" הזה. סביר להניח שגם בעולם המערבי יש מיליארדרים, שיגלו עניין בזכות להיות חתומים על נשימתו האחרונה של שרון, אם מטעמים אידיאולוגיים ואם סתם מתוך גחמה.

מדובר אמנם בעניין סמלי, שכן מבחינה מעשית שרון כבר אינו בין החיים, אבל ההיסטוריה אינה מזלזלת בסמלים. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאם וכאשר יגיע הרגע הכואב שבו יוחלט לשלוח את אריק למנוחתו האחרונה, תצטרך מדינת ישראל לבצע הפרטה של המהלך, על ידי הצעתו למכירה פומבית, למשל באתר eBay. הדבר ייעשה, כמובן, בטוב טעם ובהתחשבות מירבית ברגשות המשפחה, אבל מתוך הבנה צלולה שמדובר בנכס לאומי שמציית לחוקי ההיצע והביקוש. בהערכה שמרנית, מדובר בעסקה מסדר הגודל של מכירת ישקר (או לפחות אייסיקיו).

מטבע הדברים, העיסוק בנושא כזה מעלה שאלות לא פשוטות, הן ברמה הרגשית והן ברמה המוסרית. תקצר היריעה מלעסוק כאן בכל ההיבטים של הרעיון, אבל ננסה לבדוק את השניים החשובים ביותר.

ראשית, למרות שמקובל שאישי ציבור הופכים במידה רבה לנכס ציבורי, כמו למשל בצמצום זכויותיהם לסודיות רפואית ומשפטית, הרי שבעניין רגיש ואינטימי כמו מוות, מקובל לנסות לכבד במידת האפשר את רצונו של הנפטר. האם דעתו של אריק הייתה נוחה מהפיכת רגע הפטירה שלו למשאב מניב הכנסות? ובכן, עד כמה שאפשר להקיש ממורשתו של האיש, התשובה היא כן רבתי. בשנים האחרונות נוכחנו לדעת, שבכל התלבטות של שרון בין רווח (כספי או פוליטי) לבין שמירה על כבודו או על טוהר מידותיו, הוא ביצע בחירה רציונאלית לטובת המצלצלים. במובן הזה, אין ספק שאם תמכור המדינה את ניתוקו של המנהיג מן המכונות לכל המרבה במחיר, תהיה זו הליכה בדרך שרון.

שנית, עולה כאן בעיה ידועה מתחום המוסר, המוכרת בשם "המדרון החלקלק". מרגע שקיבלנו את העיקרון שחייו של איש ציבור הם סחורה, נפתח פתח מסוכן לשימוש לרעה בעיקרון הזה. היום מדובר בראש ממשלה שמוחו נפגע באופן בלתי הפיך; בפעם הבאה יהיה זה שר חולה שסיכוייו להחלים קלושים אבל לא אפסיים; יום אחד נתעורר ונגלה, שהמדינה מציעה למכירה את חייהם של פוליטיקאים מן השורה, שכוחם במותניהם והם בעיצומה של עשייה מסורה למען הכלל. אין ספק שהתסריט הזה מצריך בירור ציבורי נוקב, אבל בשלב הנוכחי, מוטב לדחות את הדיון. חבל שנפתח ציפיות, בסוף סתם נתאכזב.