המפרצון של דוסון

זה כמעט בלתי אפשרי לכתוב על טאנג (Tunng) מבלי להיגרר לנייימדרופינג מפרך. במוזיקה שלהם יש את הכל (קחו נשימה ארוכה) – מהימים המוקדמים של הפולק הטהור מבית Fairport Convention וסיימון וגרפונקל, דרך משחקי הצלילים של הבטא בנד, סימפולי הספוקן וורד כמו באלבומי נינג'ה טיון, שבבי האינדיטרוניקה של נוטוויסט, הבלאגן המאורגן למדי של ה-Books, ועד הפולקטרוניקה האינטליגנטית והפסטורלית של פור-טט, צקצוקי הגליץ' של אוטקרה, הפולק המאתגר של Adem, והמתקתקות המעט מעצבנת של חוזה גונזלס. איכשהו, ומבלי בהכרח לקחת את הטוב מכל אלו שברשימה, טאנג מצליחים ללוות את החלקים שמשלימים זה את זה, וליצור חתיכת קסם מלטף.

טאנג הם צמד בריטי שהכירו בשלב ששניהם הלחינו פסקולים לסרטי פורנו, ובימנו הם בדיוק מוציאים את אלבומם השני, "Comments of the Inner Chorus", שממשיך בדיוק מהנקודה של הבכורה. גם היום אפשר לראות במוזיקה שלהם רקע מיוחד לחדר המיטות, רק שהפעם, בניגוד לתקופה של הסרטים שבטח הורדתם באימיול, לכאלו שהם קצת פחות סליזיים. נו, חדרים של זוגות חמדמדים, עם בחור אינטלקטואל, שמחבק את החברה המאוד עמוקה ומתוסבכת שלו על סדינים יקרים ונקיים, אומר לה שהוא אוהב אותה הכי בעולם ומנשק לה את הצוואר בעדינות.

באמת שאין פה שיר רע: "Woodcat" המעולה עם הזמרת המפתיעה, "Man In The Box" הבטא-בנדי להפליא ו-"It's Because We've Got Hair" שמזכיר בצורה כמעט מחשידה את "Women of the World" של ג'ים או'רורק, הם רק דוגמא לשלושה קטעים מצוינים מתוך ה-11 שיש על האלבום הזה, שממש כדאי שתשימו עליו את היד כבר.

טאנג, "Comments of the Inner Chorus" (יבוא, Full Time Hobby)

אדם גרין הקים ביחד עם קימייה דוסון את המולדי פיצ'ס, וב-2001 הם הביאו את תנועת האנטי פולק לעולם. המולדי היו שנונים, מצחיקים ומרגשים, ונדמה היה שעתיד האינדי האמריקאי נמצא בידיהם, אך אחרי אלבום אחד מוצלח הם התפרקו. השניים החלו לפתח קריירות סולו – קימייה הוציאה מספר אלבומים מקסימים בשוליים של השוליים, וגרין, שפעל קצת יותר במרכז, התדרדר מאלבום לאלבום.

ב-"Garfield", אלבום הסולו הראשון שלו, היו לא מעט יציאות שוות שהעלו חיוך על הפנים ונעטפו בלואו-פיי שאפיין את המולדי. בשני, "Friends of Mine", רק השיר שהוקדש לג'סיקה סימפסון השאיר רושם, ומהשלישי, "Gemstones", ראוי לציין רק את עטיפת הנצנצים המלבבת.

ועכשיו מגיע "Jacket Full of Danger" – האלבום הגרוע ביותר של גרין, שמתרחק לחלוטין מהלואו-פיי ובועט לתחכום בתחת. זה נשמע כמו מחזמר תזמורתי מעצבן במיוחד, או קברט שעמוס בכינורות, גסויות, שירה מעצבנת וחיקויי אלביס. נכון, גרין תמיד השתמש בהומור ובאינפנטיליות בשיריו, אבל כאן הוא כבר הפך לליצן הפתטי של הכיתה, שזורק 99 בדיחות בתקווה שמשהו יעבוד (ולפעמים זה לא אפילו בדיחות, אלא סתם דיבור מתלהב על סמים).

האיזון בין ההומור לכאב שמאפיין את תנועת האנטי-פולק, ומתבלט בשיריהם של דוסון, ג'פרי לואיס ורג'ינה ספקטור הופר כאן לחלוטין, עד שאין שיר סביר בנמצא. מעריציו אומרים להגנתו שהוא פשוט "לא לוקח את עצמו כל כך ברצינות", אבל סליחה, זה לא מסביר את זה שהמוזיקה כאן כל כך גרועה.

אדם גרין, "Jacket Full of Danger" (הד ארצי, Rough Trade)

"האם חלמתם פעם שהתינוק האהוב עליכם טובע / ואתם תופסים אותו בשרוול הסוודר / מושכים אותו אל הקרקע / ואתם יכולים לשמוע את המים מתנפצים בתוך הריאות הקטנות שלו / לוחצים על הבטן שלו מעלה מטה / אבל המים לא יוצאים החוצה / פתאום יוצא שיטפון והפה שלו לא מספק יותר כלום / בתוכו הכל ריק עכשיו / אין אפילו נשימה אחת קטנטנה / והוא דועך בידיכם / הפיות של כולם זזים / כל מה ששומעים זה אזעקת מכוניות / ואתם מתעוררים ומתחילים לבכות".

הבית הזה, שפותח את השיר השני ב-"Remember That I Love You", היה מבחיל ומזעזע רבים אם הוא לא היה מושר על ידי קימייה דוסון, והאופטימיות המנחמת הזו שיוצאת לה מהפה. אל דוסון הרי קשה לבוא בטענות – גם כשהיא מריצה צחוקים וגם שהיא מרוסקת נפשית, השירים שלה מכוונים לבטן ותומכים בגישה שלפעמים דברים הם בדיוק כפי שהם נראים, ולכן אין סיבה לעטוף אותם בסרקזם ומורכבות מיותרת.

"תזכור שאני אוהבת אותך" הוא אלבום הסולו החמישי של דוסון, שהגיע אחרי ההצלחה היחסית של "Hidden Vagenda" – הבכורה שלה בקיי רקורדס, והאלבום שניתק אותה סופית מכותרת המשנה "השמנה המג'ויפת מהמולדי פיצ'ס". "Hidden" הכתיר אותה כמלכת האנטי-פולק הבלתי מעורערת, למרות שהציג הפקות מלוטשות ועמוסות יותר משנהוג בסצנה.

החדש חוזר למינימליזם של השלושה הראשונים, כשבעיקר גיטרות אקוסטיות וקלידים מזדמנים מלווים את הקול השברירי של דוסון, שגורם לכל מי שפספס את שלוש ההופעות שלה בתל אביב לפני מספר חודשים, ומעולם לא ראה את החזות הPאנקיסטית שלה, לדמיין שמדובר בילדה קטנה עם הילה. ואולי אותו קול, ולא הדמות שמשתקפת לה במראה, הוא הזהות האמיתית שלה. דוסון, בדומה לילדים, לא שופטת אף אחד (טוב, חוץ מאת בוש ומדיניותו). היא אוהבת את כולם ורוצה לשתף, לחבק ולעשות טוב על הלב, ובתמורה, היא מבקשת הבנה והקשבה. ב-"The Competition" היא מדגישה כי צרת רבים היא חצי נחמה, כשהיא שרה "בימים ההם שנשארתי במיטה / שרתי ושרתי על כמה גרוע הרגשתי / מבלי לתפוס כמה אנשים אחרים יכולים להתחבר אליי".

אך הניסיון שלה להיות מוקפת באנשים תומכים הוא החולשה הכי גדולה שלה. אם הייתה אומרת "לא" לכמה מחבריה שרצו לשיר איתה באלבום, היו נחסכים מאיתנו פזמונים מעיקים שראויים יותר לשירה בציבור מאשר לאלבום אינדי (כמו למשל ב-"Loose Lips" שמתקלקל כל פעם שהחבר'ה מתפרצים).

כשהיא לבד על המיקרופון, או עם ליווי עדין, הכל מתקתק: "Underground" הוא קטע מעולה שמדבר על הרצון להישרף בסוף הדרך ולא להיקבר (ואני אומר שהכי שווה זה שידחסו אותך ויעשו ממך יהלום); "I Like Giants" מנסה לשכנע כל בחורה לאהוב את הגוף שלה עם השורה "אני אוהבת ענקים, במיוחד ענקיות", ו-"Tire Swing" הוא שיר אהבה עמוס בשריקות וכתיבה תמימה ומשובחת.

הקטע היחיד שיכול היה לצאת מהאלבום בשלמותו הוא "12/26", שמדבר על אסון הצונאמי באופן מלוקק וקיטצ'י למדי, שבוודאי גורם לכל אמא קתולית לשים את היד על הלב ולהזיל דמעה מלוחה. כנראה שדוסון צריכה לכתוב על דברים שלקוחים מחיי היום-יום שלה, ולא שרחוקים ממנה באלפי קילומטרים, ויודעים מה, גם אסור לה "להתקדם" לשום מקום – פשוט להוציא המון אלבומים דומים עד היום שהיא תמות. וזה בטח גם מה שיקרה.

קימייה דוסון, "Remember That I Love You" (יבוא, K. Records)