שם האב? פרסיליה

פטריק בריידן נולד כפרי אסור, תוצאה של יחסי חטא בין כומר אירי (ליאם ניסן) לבין מנקה צעירה. כשעדיין היה תינוק ננטש על ידי אימו ומרגע זה ואילך חייו הפכו לחיפוש מתמשך אחריה. בערך בשלב שבו פקח את עיניו לעולם הבין פטריק דבר נוסף: הוא איננו נועד להיות גבר וחלומו הגדול ביותר הוא לתקן את הטעות. בינתיים הוא מסתפק בלבישת בגדי נשים קוקטיים וממציא לעצמו שם חדש, "קיטן". "ארוחת בוקר על פלוטו" הוא אחד הסרטים המשונים יותר בקריירה הארוכה של ניל ג'ורדן, במאי אירי שסרטיו נעים בין מסחריות על גבול ההוליוודיות ("ראיון עם ערפד", "מייקל קולינס" ו"סוף הרומן") לבין סרטים אמנותיים ואישיים יותר שהמוכר ביניהם הוא "משחק הדמעות" שיצא לפני 14 שנה.

בסרטיו האישיים והפיוטיים יותר ג'ורדן מרשה לעצמו להציב בקדמת הסיפור גיבורים יוצאי דופן שלא בהכרח מוצאים חן בעיני הצופים. ב"ארוחת בוקר על פלוטו" הוא מפליא לעשות זאת. הסרט המתאר את הטרנספורמציה שהופכת את פטריק ל"קיטן", דמות נשית מאנפפת בגילומו של קיליאן מרפי, סובל משתי בעיות מרכזיות. האחת, למרות ההופעה המושקעת של מרפי, שחקן בעל "הייפ" רציני בקולנוע כיום ("באטמן חוזר", "הנערה עם עגיל הפנינה" "טיסת לילה", "28 יום" ובקרוב סרטו של קן לואץ' שזכה בפסטיבל קאן בשבוע שעבר), הדמות האקסצנטרית שהוא מעצב לא ממש מצליחה להתחבב והיא יותר מעיקה מאשר מרגשת. הבעיה השנייה היא שלהטוטי הג'נדר למיניהם, שהדהימו וזעזעו ב"משחק הדמעות" לפני 14 שנה, נראים כבר מעט שחוקים בסוף העשור הזה. המתח המיני העצום שהזין את "משחק הדמעות" (שזכה באוסקר על התסריט הטוב ביותר), נבע מכך שג'ורדן הצליח לייצר שם תחושת דמדומים מהפנטת. הצופה המתועתע שלא הצליח לקטלג בין זכר ונקבה מצא את עצמו תוהה האם באמת ההבדל שבין הזהויות המיניות הוא נחרץ כל כך.

הרעיון זה הזין בתחילת שנות התשעים אינספור מאמרים ודוקטורטים שכולם נותבו למטרה פוליטית ברורה וראויה: פירוק הזהות המינית ההטרוסקסואלית ונתינת לגיטימציה לזהויות חדשות, גבוליות, המפרקות את החיץ שבין גבר לאישה. אבל מה שהיה חתרני ונועז, כאמור, בתחילת שנות התשעים הופך להיות, איך לומר, מעט טרחני בתחילת המאה העשרים ואחת. פוליטיקת הג'נדר עשתה את שלה (יש היאמרו שאף הפריזה בכך), וכיום ברור לנו שזהות מינית היא נזילה ותלוית חברה ותרבות. אך "ארוחת בוקר על פלוטו" אינו מאמר אקדמי, אלא סרט שמתקיים על הגבול שבין פנטזיה ומציאות. ופנטזיה יש בסרט בשפע. הבימוי של ג'ורדן, במאי מקורי ללא ספק, מתפוצץ בסרט זה, ולא במובן החיובי בהכרח, מיתר יצירתיות. וויס אובר, כותרות, מוזיקה וציפורים ממוחשבות כגיבורי משנה, כל אלה מעניקים לסרט צבעוניות פתיינית, אך הם לא מצליחים לחפות על הבעיה האמיתית: משחקו של מרפי מנייריסטי והעלילה המפותלת לא ממש מצליחה לעורר עניין. הסרט הארוך כל כך (134 דקות) מתחיל לייגע בערך בסביבות המערכה השנייה וזה בהחלט מוקדם מדי. יש תחושה סמלית בסרט, אבל לא ברור לאן היא מובילה. יש גם תחושה עמומה של אלגוריה פוליטית, בכל זאת העלילה מתרחשת על רקע פיגועי הטרור של המחתרת האירית, אך היא לא מתגבשת לאמירה ברורה. נדמה כי משחק הזהויות המיניות, שתמיד שימש תסריטאים ובמאים שונים ליצירת סאטירה חברתית חריפה (מספיק להיזכר ב"חמים וטעים" הגאוני של בילי ווילדר או ב"טוטסי" של שנות השמונים, שסימל יפה את המהפכה הפמיניסטית) לא מצליח לשמש פה את ג'ורדן כדי לומר משהו חדש על נושאים שהסעירו אותנו באמת לפני עשור.