יש לנו איתות מבלומפילד

תל אביבי ממוצע יעשה כל שביכולתו כדי לא להרגיש שהוא חי במדינת ישראל. הוא יתעטף במותגים מחו"ל, יעריך תרבות זרה יותר מתרבות מקומית, ידאג להתעדכן בכל אופנה – מוזיקלית, קולינרית או ויזואלית. בקיצור, הוא יעשה לא מעט כדי שהבלוף התל אביבי לא יחדל מלקיים את עצמו. כל עוד אנחנו יכולים לשקר לעצמנו ולמחזר את האמירה שפה זה כמעט כמו שם, רק בקטן, השפיות נשמרת. אבל כל ויקאנד קצרצר בחו"ל, שנרכש ב- 200 דולר שיורדים מהאוברדראפט, מעיד אחרת. כל שיבה ממטרופולין אמיתי באירופה, במזרח או בארה"ב היא בדרך כלל מכה של מציאות עגומה לפנים, כזאת שגוררת אחריה גלים בלתי נמנעים של ערגה לכל מה שחסר כאן. וחסרים כאן הרבה דברים.

אין בכוחה של ההופעה שנתנו אתמול הבלק אייד פיז באצטדיון בלומפילד, פצצת האדרנלין שהטילו האפונים השחורים בפאתי יפו, למחוק את הערגה הזאת. מי שבוחר לחיות בתל אביב תמיד יתגעגע לבגדים של פריז ולסמים של ניו יורק. אף פעם לא נהיה מרכז העולם, ואולי זה לא כל כך נורא. אבל יש בכוחם של הבלק אייד פיז לעורר תקווה (ולא לאלבום חדש). תקווה שתחושת השפיות האדירה שפרצה אתמול משערי אצטדיון בלומפילד, תשרוד. לפחות עד סוף הקיץ.

בלי שמץ של משוא פנים אני מודה שהיתה הופעה בת זונה. אמנם הסאונד היה נוראי (וכולי תקווה שמישהו יתן עליו את הדין), אבל אפילו זה לא הצליח להרוס נגינה מדויקת של חבורה מוכשרת במיוחד. באמת באמת, היה אחלה. ויסלחו לי רגע הבלק אייד פיז, על מקצוענותם החד משמעית ויכולתם הבלתי מעורערת לנסח להיטים ולהכניס 20 אלף איש להילוך חמישי, אבל ההתרגשות האמיתית אתמול נבעה פחות מנוכחותם הסטארית ויותר מהעובדה שזה קורה פה בתל אביב, ליד הבית. לרגע וחצי היה נדמה שזה כמעט נורמלי שלהקה מצליחה מחו"ל נוחתת פה בשיא תהילתה; שאלפי ילדים בני 15 נמשו מהבארבי ונחשפו לחוויית הופעה חיה כפי שהיא אמורה להיות - ענקית, משחררת ומזככת.

בגלל שכל כך הרבה זמן היה פה מדבר, שכל כך הרבה זמן אף אחד לא העיף פה אצטדיון, הכניסה והיציאה מבלומפילד הרגישה קצת כמו הפעם הראשונה במסוף טאבה - תחושה זרה של גבול פתוח, כזה שמאפשר זרימה אנושית ותרבותית מסודרת. תחושה שהיא בסיסית לכל אירופאי ושרובנו, פה, לא מכירים. ההתנהלות של זוג צעיר אתמול בערב בתל אביב היא יומיומית בערים גדולות אחרות אבל נדירה בנוף שלנו: מחליטים ב 7 בערב שוואלה, אמנם התקמצנו על כרטיסים אבל זה לא סיבה מספיק טובה כדי לא לראות את הבלק אייד פיז, נוסעים 10 דקות לאצטדיון, מתמקחים עם ספסרים מאנייקים ובסוף מתקמבנים עם כמה שומרים/עבריינים שאין להם כרטיסים אבל הם יסדרו כמעט כל דבר בשביל 200 שקל. בדרכה המעוותת של התרבות הישראלית – זאת תמצית השפיות. כשזאת הדלת של הבית שלך, בעיר שלך, שנפתחת 20 דקות אחרי שההופעה הסתיימה, ולא הדלת של חדר המלון במדינה אחרת, מתפזרת בגוף תחושה טובה מסוג אחר. תחושה מטורפת של נורמליות.