ורק פיט דוהרטי עדיין בגמילה

הליברטינז היתה הלהקה הכי חמה באיים הבריטיים בסביבות 2002, ושני האלבומים שהנפיקה זכו לשבחים מטורפים (בסקר שפורסם באחרונה בNME, אלבום הבכורה שלהם נבחר לאחד מ-20 אלבומי הרוק הטובים בכל הזמנים), אולם בסופו של דבר, חבריה ייצרו הרבה יותר כותרות לצהובונים מאשר לעיתוני המוסיקה.

פיט דוהרטי, הגיטריסט הג'אנקי בעל עיני העגל, שאחז לתקופה מסויימת בלבה של קייט מוס, הועף מהלהקה אחרי שהסתבך עם סמים, עם החוק ועם חבריו. דוהרטי הקים בתגובה את הבייבישמבלז, שהתרסקו לפני כמה חודשים עם אלבום בכורה כושל ומחופף. קרל באראט, הכוכב השני (ואולי בעצם הראשון?) של הליברטינז, השיק את להקת Dirthy Pretty Things, ומנסה להראות כעת עם אלבום חדש מי היה המוח האמיתי בלהקה.

בינתיים באראט מנצח, אבל רק בנקודות. ההוכחות לא מספיק חדות, ונראה שהיה משהו בשילוב בין באראט לדוהרטי שהדליק את הניצוצות, מעבר לנדוניה שכל אחד מהם סחב בנפרד. האלבום של דירטי פריטי ת'ינגס אמנם פחות מבולגן ומקושקש מזה של השמבלז, אבל הדרך מפה ועד היכל התהילה של הרוק עוד ארוכה.
היילייטס: "Bang Bang You're Dead", "Gin & Milk"
לחובבי: הקלאש, הליברטינז
איך? ***

דירטי פריטי ת'ינגס, "Waterloo to anywhere" (הליקון, Mercury)

קצת מזלזל לפטור את סנואו פטרול כעוד חקיינית קולדפליי רק כי יש להם פסנתר בין הגיטרות. ראשית, כי נדמה לי שמבחינת סדר הזמנים, סנואו פטרול היו שם טיפל'ה קודם. שנית, כי הם התנהלו במשך שנים כאיזוטריית אינדי מן המניין (בראשית דרכם היו חתומים עם בל וסבסטיאן באותו הלייבל, ג'יפסטר), ומה זו אשמתם שפתאום נהיה להם להיט וכל בריטניה נשפכת מהם?
הבעיה היא, שעם כל הרצון לקחת את סנואו פטרול ברצינות, האלבום החדש והרביעי במספר של החבורה הסקוטית הזו לא מספיק מעניין. לא פלא שרק בשנתיים האחרונות פתאום עושים מהם עניין, אלא שאת השטיקים שיש להם להציע כרגע כבר שמענו איזה פעם-פעמיים-אלף פעמים בעבר.

העובדה שג'קנייף לי (לשעבר מנכבדי בריגדות הביג ביט) הפיק את האלבום, לא ממש ניכרת בסאונד שלו. כלומר, זה מאוד מאוד מלוטש ובומבסטי – עם כלי מיתר, מקהלות, פסנתר וגם מרתה (אחות של רופוס) ויינרייט, שמתארחת לדואט באווירת קייט בוש באחד השירים – אבל ביג ביט זה לא, אפילו לא בקצוות. לגמרי רוק אצטדיונים קולדפליי-סטייל, גם אם א-ביסעלה פחות רגשני וצ'יזי מכריס מרטין ושות'. "Eyes open" אינו אלבום גרוע במיוחד, וחלק מהשירים אפילו על הכיפאק וכו', אבל הכל מחושב ומסודר מדי, מה שמעורר כבר בהאזנות ראשונות תחושה שכבר היינו בסרט הזה.
היילייטס: "Shut your eyes", "Set the fire to the third bar".
לחובבי: קולדפליי, אלבו, טראוויס, ורוק-אמצע-הדרך בריטי באופן כללי
איך? ***

סנואו פטרול, "Eyes Open" (הליקון, Polydor)

ובינתיים בצד השני של האוקיינוס: להקת הרוק הצעירה המדוברת ביותר כרגע באמריקה נקראת פאניק! אט דה דיסקו. איך קשור הדיסקו לא ממש הבנתי, אבל פאניקה – בהחלט כן. מדובר בארבעה עוללים בני 18-19 מלאס וגאס, עם תספורות מבאסות ומוסיקה עוד יותר מבאסת. אלבום הבכורה שלהם יצא באמריקה בסוף השנה שעברה, באנגליה בתחילת הנוכחית, ואלינו הוא מגיע עכשיו, נישא על גבי הצלחתם המסחרית (מיליון עותקים נמכרו בינתיים).

החרדתיים התחילו כלהקת קאברים לשירי בלינק 182, ועל כן לא מפתיע שגם המוסיקה שלהם עצמם היא פופ-Pאנק-אמו מהסוג המשעמם ביותר. הכמה ריפים שהם תוקעים פה ושם על סינתיסייזרים לא ממש מצילים את המצב, וכנ"ל גם לגבי הצ'לו, החצוצרות והגיגון הטראנס שנדחפים לעיסה. שמות השירים ארוכים נצח, וההומור כל כך הפוך על הפוך על הפוך, שבסוף זה בכלל לא מצחיק, ורק מסריח מזיעה.
היילייטס: העטיפה חמודה (השירים פחות)
לחובבי: בלינק 182, יעל בר-זוהר.
איך? **, ולנו זה עולה יותר.

פאניק! אט דה דיסקו, "A Fever You Can't Sweat Out" (הד ארצי)