בוריס פסטרנק, "ד"ר ז'יוואגו"

הלכו והלכו ושרו "לז?כר עולם", וכשנעצרו – נדמ?ה כי הרגליים, ה?סוסים, משבי הרוח עודם מוסיפים לזמר את התפילה כמצוות אנשים מלומדה. העוברים והשבים הניחו ללוויה לחלוף על פניהם, ס?פרו את הז?רים, התוו על עצמם את סימן הצלב. הסקרנים הצטרפו לתהלוכה ושאלו: "את מי קוברים?" "את ז'יוואגו," ענו להם. – אה, זה העניין. עכשיו הכול ברור. – לא, לא אותו. אותה. – היינו הך. נו?חה? עדן. לוויה נכבדה.

הבהבו הרגעים האחרונים, הס?פורים לאין חזו?ר. "ל?א?דו?נ?י ה?א?ר?ץ ו?מ?לו?א?ה?, ת??ב?ל ו?יו?ש??ב?י ב?ה?". הכומר השליך על מריה ניקולאייבנה חופן אדמה בתנועה שציירה את סימן הצלב. שרו "עם נשמות הקדושים". מכאן ואילך נעשה הכול בבהילות איומה. סגרו את הארון, תקעו בו מסמרים, התחילו להוריד. נדם מ?ט?ר הרגבים שתופפו על המכסה בעת שארבעת אתי החפירה מילאו את הקבר. נערמה עליו תלולית עפר. עליה? עלה ילד בן עשר.

רק במצב של קהות החושים והעדר הרגשות אשר בדרך כלל פוקד אותנו בסו?פה של לוויה גדולה, יכול היה להיווצר רושם כי הילד רוצה לומר דברים מעל קבר אמו.

הוא הרים את ראשו והקיף במבט שומם ממקומו המוגבה? את מגרשי הסתיו הריקים ואת כיפות המנזר. פניו ואפו הסולד נעוו. צווארו התארך. אילו היה גור זאבים מרים את ראשו בתנועה כזאת, היה נהיר לכול כי עכשיו הוא יתחיל ליילל. הילד התייפח, מליט את פניו בידיו. הענן הטס לקראתו החל מצליף על ידיו ועל פניו במגלבים הרטובים של גשם קר. אל הקבר ק?רב אדם לבוש שחורים, עם קפלים בשרווליו הצרים וההדוקים. זה היה אחי המנו?חה ודודו של הילד שפרץ בבכי. בעבר הוא נשא תואר כמורה, אך ויתר עליו מרצונו. שמו היה ניקולאי ניקולאייביץ' ו?ד?נ?י?אפ??ין. הוא ניגש אל הילד ויצא איתו מבית הקברות.

הם נשארו ללון באחד מתאי המנזר, שהוקצה לדוד הודות להכרות ישנה. היה זה ערב חג הכ??סו?ת המגוננת. למחרת הוא ודודו היו אמורים לנסוע הרחק דרומה, אל אחת מערי המחוז שבאזור הוולגה, אשר בה שירת האב ניקולאי בהוצאה לאור שפרסמה את העיתון הפרוגרסיבי של המחוז. הכרטיסים לרכבת כבר נקנו, החפצים נארזו ועתה הם עמדו בתא. מתחנת הרכבת הסמוכה נשאה הרוח את שריקותיהם הבכייניות של הקטרים שערכו תמרונים אי שם במרחק.

לפנות ערב גבר הקור מאוד. שני החלונות בגובה הקרקע נשקפו אל פינתו של גן ירק לא מלבב אשר נשתלו סביבו שיחי שיטה צהובה, אל השלוליות הקפואות שבדרך הראשית ואל אותו קצה של בית הקברות שבו נטמנה בצהריים מריה ניקולאייבנה. גן הירק היה ריק, לבד מכמה תלמי כרובים מנומרים, שהכחילו מקור. במשבי רוח עזים היטלטלו שיחי השיטה העירומים כאחוזי תזזית, ונשכבו על הדרך.

בלילה העירה את יו?ר?ה נקישה על החלון. התא החשוך הואר באופן לא טבעי באור לבן, מרחף. יורה, רק בכותונת לבשרו, רץ אל החלון והצמיד את פניו אל הזכוכית הקרה.

לא היו מעבר לחלון לא דרך, לא בית קברות ולא גן ירק. השתוללה בחצר סופת שלגים, האוויר עישן שלג. היה אפשר לחשוב כאילו הסופה הבחינה ביורה, וביודעה? עד כמה היא מפחידה, היא מתענגת על הרושם שעשתה עליו. היא שרקה וייבבה, וניסתה למשוך את תשומת לבו בכל תחבולה אפשרית. מן השמים, סיבוב אחר סיבוב, צנח על האדמה זרם בלתי פוסק של בד לבן, שעטף אותה בתכריכים. הסופה היתה לבדה בעולם, דבר לא התחרה בה.

כשיורה ירד מאדן החלון, הדחף הראשון שלו היה להתלבש ולרוץ החוצה כדי לנקוט צעד כלשהו. מה שהפחיד אותו היתה, אולי, הסכנה שהכרובים של המנזר ייקברו מתחת לשלג ולא יצליחו לחפור אותם, או אולי החשש כי שלגים יכסו את אמא שלו שם, בשדה, כשאין בכוחה להתנגד, והיא תשקע באדמה עוד יותר עמוק ורחוק ממנו.

העניין שוב הסתיים בבכי. התעורר הדוד, סיפר וסיפר לו על ישוע המשיח וניחם אותו, ואחר כך פיהק, ניגש אל החלון ושקע בהרהורים. הם התחילו להתלבש. השחר הפציע.

כל עוד היתה אמו בחיים, לא ידע יורה שאביו עזב אותם מזמן, שהוא סובב בערים השונות של סיביר ובחוץ לארץ, היה הולל ונואף, ובזבז וזרה לרוח זה מכבר את כל הונם שהסתכם במיליונים. ליורה תמיד סיפרו כי הוא, מן הסתם, בפטרבורג או ביריד כלשהו, קרוב לוודאי בזה של א?יר?ב??יט.

אחר כך אצל אמו, שתמיד היתה חולנית, התגלתה שחפת. היא התחילה לנסוע לאתרי מרפא בדרום צרפת ובצפון איטליה, ויורה התלווה אליה פעמיים בנסיעות אלה. כך, באי סדר שכזה ובין החידות התמידיות, עברו שנות ילדותו של יורה, שבמהלכן הוא היה נתון לעתים קרובות בהשגחת אנשים זרים, אשר התחלפו כל העת. הוא התרגל לתמורות אלה, ובנסיבות של חוסר סדר נצחי בחיי היומיום כלל לא הופתע שאביו לא נמצא איתו.

הוא זכר את התקופה שבה, בהיותו ילד קטן, נקראו ב??שם שהוא עצמו נשא הרבה מאוד דברים שונים ומשונים.

היו אריגי ז'יוואגו, בנק ז'יוואגו, בתי ז'יוואגו, שיטה לקשירת עניבה ולחיזוקה בסיכת ז'יוואגו, ואפילו איזו עוגה עגולה, מין עוגת רום כזאת, שנקראה "ז'יוואגו"; והיו ימים שבמוסקבה היה אפשר לצעוק לר?כ?ב: "לז'יוואגו!", בדיוק כמו "אל השד הצולע!", והוא הטיס אותך במזחלת אל ארץ האגדות שאין קסומה ממנה. פארק שקט הקיף אותך. על ענפיהם של עצי האשוח, אשר סוככו על השביל, נחתו עורבים וניערו מעליהם את מחטי הכפור הכסופות. קרקור העורבים נשמע למרחוק, מתגלגל והולך כחריקת עץ יבש. כלבים גזעיים אשר חצו את הדרך אל הפארק, באו מן השכונות החדשות שמעבר לחלקת היער המבוראת. שם הודלקו אורות. ירד הערב.

ופתאום כל זה פרח כלא היה. הם התרוששו.

בקיץ של שנת אלף תשע מאות תשעים ושלוש נסעו בשדות יורה ודודו בעגלת צב רתומה לשני סוסים אל דו?פ??ל?י?אנ?ק?ה, אחוזתו של תעשיין המשי ופטרון האמנויות הגדול קו?לו?ג?ר?יבו?ב. מטרת בואם היתה פגישה עם הפדגוג איוואן איוואנוביץ' וו?ס?קו?ב?ו?י?נ?יקו?ב, שעסק בהפצת ידע מועיל בקרב העם.

היה יום הבתולה הקדושה מק?ז?ן, והקציר בעיצומו. הם לא פגשו בשדות נפש חיה – בגלל שעת הצהריים או בגלל החג. השמש ליהטה את החלקות שלא נקצרו עד תום, כעורפי האסירים שגולחו עד מחציתם. מעל לשדות חגו ציפורים. החיטה זקפה את גבעוליה, מותחת אותם ישר כמיתרים, בעוד שיבוליה? רכונים בהעדר מוחלט של הרוח, או ניצבה באלומות גבוהות אי שם הרחק מן הדרך, ואם התבוננת?? בהן שעה ארוכה דיה, הן לבשו צורה של דמויות נעות, כאילו היו אגרונומים-מודדים שהתהלכו בקצה האופק ורשמו דבר מה.

"... ושל מי השדות האלה," שאל ניקולאי ניקולאייביץ' את פ??אוו?ל, פועל פשוט ושומר מבית ההוצאה, שהתמקם על מושב הרכ?ב איכשהו בתנוחה עקומה, גבו כפוף ורגליו משוכלות, כסימן לכך שאין הוא רכ?ב מקצועי והנהיגה איננה ייעודו המקורי, "... של בעל האחוזה או של האיכרים?"

"אלה – של האדון," ענה פאוול והצית סיגריה, "וההם ש?מה," משסיים עם האש ושאף את העשן, הוא תקע אחרי שתיקה ארוכה את ידית השוט לכיוון אחר, "הם – של האיכרים. מה זה יושנים?!" צעק הוא מדי פעם בפעם על הסוסים, מפנה כל העת את מבטו לעבר הזנבות והגווים שלהם, כאילו היה נהג קטר שהציץ במנומטרים.

אבל הסוסים סחבו כמו כל הסוסים בעולם, כלומר המושך העיקרי רץ בכנו?ת מו?לדת של בעל אופי לא מתוחכם, ואילו המסייע נראה בעיני מי שאינו בקי בעניינים אלה כבטלן מושבע, שידע רק להקשית את צווארו כברבור אצילי ולכופף את ברכיו במעין ריקוד נועז לקול דנדון המצילות, שאותן הוא עצמו עורר לתחייה בקפיצותיו.

ניקולאי ניקולאייביץ' הביא לוו?סקו?ב?ויניקוב את הגהת ספרו שהוקדש לשאלה האגררית. בשל לחץ הצנזורה אשר גבר בזמן האחרון במידה ניכרת, ביקשה ההוצאה מן המחבר לבדוק את כתב היד מחדש.

"העם במחוז עושה מהומות," דיבר ניקולאי ניקולאייביץ'. "באזור פ??נ?קו?בו? שחטו סוחר, ולראש הרשות המקומית שרפו חווה לגידול סוסים. מה אתה חושב על זה? מה אומרים אצלכם בכפר?"
אבל התברר כי פאוול רואה את הדברים באור קודר עוד יותר אפילו מן הצנזור, שביקש לרסן את תשוקותיו האגרריות של ווסקובויניקוב.

"מה הם יכולים להגיד? – שנותנים לעם יותר מדי חופש. זה פינוק, הם אומרים. איך אפשר ככה עם האנשים כמו אנחנו. רק תן למוז'יק לעשות את מה שבא לו, וכבר כולם אצלנו יהרסו אחד לשני את הצורה, באלוהים אני אומר לך. מה זה יושנים?!"

זאת היתה נסיעתם השנייה של הדוד ואחיינו אל דו?פ?ליאנ?קה. יורה חשב שהוא זוכר את הדרך, וכל פעם שהשדות נפרשו לרוחב כמניפה אדירה, והיערות חבקו אותם בפס הדקיק מלפנים ומאחור, נדמ?ה ליורה כי הוא מזהה את המקום ההוא, שבו הדרך אמורה לפנות ימינה, ובזמן הפנייה – תבליח לרגעים ספורים ותיעלם מיד לאחר מכן הפנורמה של קו?לו?ג?ריבו?בו? עם הנהר הנוצץ במרחקים ועם מסילת הברזל הרצה מאחוריו. אבל כל פעם הוא התבדה מחדש. שדות החליפו שדות. שוב ושוב חבקו אותם היערות. חילופי המרחבים האלה ה?שרו עליו מצב רוח רחב תנופה. הוא רצה לחלום ולחשוב על העתיד.

שום ספר מן הספרים שהביאו לניקולאי ניקולאייביץ' תהילה מאוחר יותר, עדיין לא נכתב. אבל רעיונותיו כבר הוגדרו דיים. הוא לא ידע עד כמה קרוב הזמן שבו ידרוך כוכבו.

האיש הזה, אשר השקיע מחשבה בכל הנושאים הקרובים ללבם של נציגי הספרות דאז, הפרופסורים, אנשי האוניברסיטאות והוגי הדעות של המהפכה, ואשר לבד מן המינוח לא היה דבר וחצי דבר משותף בינו לבינם, נועד לבוא עד מהרה בקהלם. כולם יחד, כציבור הומוגני אחד, הם נהגו לדבוק בדו?גמה זו או אחרת, והסתפקו במילים ובמ?ראיו?ת עין, ואילו האב ניקולאי היה כומר שהספיק להותיר מאחורי גבו את תורת טולסטוי ואת המהפכה, וכל העת צעד רק הלאה והלאה. הוא היה צמא למחשבה ממשית שתדע לפרוש כנף, תשרטט במעופה? מסלול אחר, ללא משוא פנים, ותשנה דברים מסוימים בעולם לטובה, כך שאפילו ילד או בור גמור יוכלו להבחין בקיומה, כאילו היא היתה הבזק ברק או הד של רעם שהתגלגל זה עתה. הוא היה צמא לחידוש.

טוב היה ליורה עם דודו. הוא דמה לאמא. כמוה, הוא היה אדם משוחרר, חופשי ממשפטים קדומים ביחס לכל תופעה לא שגרתית. גם אותו, כמוה, ה?נחה רגש השוויון האצילי עם כל אדם עלי אדמות. גם הוא, כמוה, הבין הכול ממבט ראשון וידע להביע את מחשבותיו באותה צורה אשר בה הן עולות על הדעת ברגע הראשון, כל עוד הן מלאות חיים ולפני שאיבדו את משמעותן.

יורה שמח על כך שהדוד לקח אותו לדופליאנקה. היה שם יפה מאוד, והציוריות של המקום הזכירה גם היא את אמא, שאהבה את הטבע ולעתים קרובות לקחה את יורה איתה לטיולים. לבד מכך נ?עם ליורה כי הוא עתיד לפגוש שוב את ניק?ה דו?דו?רו?ב, גימנזיסט שהתגורר אצל וו?סקו?ב?ו?י?ניקוב. הגימנזיסט, מן הסתם, בז ליורה, מפני שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. כשלחץ את ידו של יורה, הוא משך אותה בכוח כלפי מטה והרכין את ראשו נמוך כל כך, שהשיער נפל לו על המצח וכיסה את פניו עד מחציתם.

"מרכז העצבים של בעיית הפ??או?פ??ריזם," קרא ניקולאי ניקולאייביץ' מתוך כתב היד המתוקן.

"נראה לי שעדיף לומר: 'עצם בעיית העוני'," דיבר איוואן איוואנוביץ', ותיקן את הטעון תיקון בדפי ההגהה.

הם ישבו ועבדו בחצי החושך של מרפסת מזוגגת. העין הבחינה במזלפי גננים ובכלי גינון שנזרקו באי סדר. על משענתו של כיסא שבור הושלך ברישול מעיל גשם. עמדו בפינה מגפי ב??יצה עם כתמי לכלוך יבש, אשר בתי השו?קיים שלהם השתפלו עד לרצפה.

"אך יחד עם זאת, סטטיסטיקת המיתות והלידות מראה," הכתיב ניקולאי ניקולאייביץ'.

"צריך להוסיף: 'בשנה המדו?וחת'," דיבר איוואן איוואנוביץ', ורשם.

במרפסת הורגשה קצת רוח פרצים. על דפי הקונטרס היו מונחים אבני שחם, כדי שלא תעיף אותם הרוח.

כשהם סיימו, התחיל ניקולאי ניקולאייביץ' למהר לשוב הביתה.

"מתקרבת סערה. מוכרחים להתחיל לזוז."
"שלא תחשוב אפילו. לא אתן לך ללכת. עכשיו נשתה תה."
"אני חייב להגיע העירה לפנות ערב."
"לא יעזור לך שום דבר. לא רוצה לשמוע."

נדף מן הגינה ריח השרוף של הסמובר אשר גבר על ריחם של פרחי הטבק ועוקץ העקרב. אל השולחן שנערך בגן הובאו מן הבית קאי?מאק, תותים ועוגיות גבינה. פתאום הגיעה הידיעה כי פאוול הלך לשחות בנהר ולקח איתו את הסוסים כדי לרחוץ אותם. ניקולאי ניקולאייביץ' נאלץ להיכנע.

"בוא נלך לנהר. בזמן שמכינים את התה, נשב לנו על ספסל שם למעלה, על הגדה," הציע איוואן איוואנוביץ'.

הודות ליחסי הידידות עם קולוגריבוב העשיר, תפס איוואן איוואנוביץ' שני חדרים בביתו של מנהל המשק. בית קטן זה, עם גינה צמודה אליו, נמצא בחלקו המוזנח של הפארק, אשר שד?רה ישנה חצי עגולה שימשה כדרך גישה אליו. השדרה הצמיחה עשב סמיך לרוב. כבר ש?נים לא עברו בה כלי רכב, ורק הובילו בה אדמה חפורה ושיירים של חומרי בניין כדי להשליכם לגיא שהוקצה לפסולת יבשה. קולוגריבוב עצמו, אדם בעל השקפות מתקדמות ומיליונר שאהד את המהפכה, נמצא באותה עת עם אשתו בחוץ לארץ. גרו באחוזה רק בנותיהם נ?די?ה ול?יפ??ה, עם האומנת שלהן ועם צוות קטן של משרתים.

הגן של מנהל המשק היה מוקף גדר חיה משיחים צפופים ועוקצניים, אשר בודדה אותו מן הפארק עם אגמיו, עם כרי הדשא שלו ועם בית האדונים שבמרכזו. איוואן איוואנוביץ' וניקולאי ניקולאייביץ' הקיפו את הסבך מצדו החיצוני, וכל כמה שהמשיכו בדרכם, התעופפו מולם במרחקים שווים להקות דרורים זהות בגודלן. סבך השיחים היה צר מלהכיל את אוכלוסייתם הצפצפנית. היא מילאה אותו ברעש מ?תמיד, כאילו זרמו לפני איוואן איוואנוביץ' וניקולאי ניקולאייביץ' מים בתוך צינור לאורך הגדר כולה.

הם חלפו על פני החממות, על פני דירתו של הגנן ועל פני חורבות אבן שמקורן לא נודע. התפתחה ביניהם שיחה על אודות הכוחות החדשים והצעירים במדע ובספרות.

"אתה נתקל באנשים בעלי כישרון," דיבר ניקולאי ניקולאייביץ'. "אבל עכשיו מקובלים מאוד כל מיני חוגים והתאחדויות. כל עדריו?ת באשר היא אינה אלא מקלט לחוסר כישרון, ולא חשוב אם מדובר בנאמנות לסו?לו?ב?יו?ב, או לקאנט, או למרקס. את האמת מחפשים רק יחידים, והם מנתקים מגע עם כל מי שלא אוהב אותה מספיק. האם קיים בעולם דבר מה ראוי לנאמנות? יש מעט מאוד דברים כאלה. אני חושב שעל האדם להיות נאמן ל?אלמוות, השם האחר הזה של החיים, שהוא רק מועצם מעט לעומתם. עלינו לשמור אמונים לאלמוות, להישאר נאמנים לישוע! אח, מסכן שלי, אתה מעקם את הפרצוף. שוב לא הבנת שום דבר."

"המ-מ, כן," המהם איוואן איוואנוביץ', בלונדיני דק ונמרץ כצלופח, עם זקנקן ארסי שעשאו? דומה לאמריקני בן זמנו של לינקולן (הוא חפן את זקנו מדי פעם בפעם בידו ולכד את קצהו בשפתיו). "אני, כמובן, שותק. אתה בעצמך מבין שאני רואה את הדברים האלה בצורה אחרת לגמרי. ודרך אגב, ספ?ר לי איך שללו ממך את תואר הכמורה? כבר מזמן רציתי לשאול. בטח פחדת כהוגן. הטילו עליך קללה, או מה?"

"חבל לסטות הצידה מהנושא. אם כי, בעצם, למה לא. קללה, אתה אומר? לא, בימינו כבר לא מטילים חרם רשמי. היו אי נעימויות, יש כל מיני השלכות. לדוגמה, אסור לך להתקבל למשרה ממלכתית במשך תקופה ארוכה. ערי הבירה סגורות בפניך. אבל כל זה – שטויות. בוא נחזור לשיחה שלנו. אמרתי – עלינו להיות נאמנים לישוע. מיד אסביר. אינך מבין שאתה יכול להיות אתיאיסט, אתה יכול לא לדעת אם האל קיים ובשביל מה הוא קיים, ובה בעת – לדעת שהאדם חי לא בטבע אלא בהיסטוריה, ושעל פי הבנתנו אותה היום היא נוסדה בידי ישוע המשיח, ושהברית החדשה היא הבסיס שלה. ומה היא ההיסטוריה? היא – בור היסוד לעבודות הנצחיות למען פתרון מתמשך ועקבי של חידת המוות והתגברות על המוות בעתיד. לשם כך מגלים את האינסוף המתמטי ואת הגלים האלקטרו מגנטיים, לשם כך נכתבות הסימפוניות. אי אפשר להתקדם בכיוון הזה בלי רוממות רוח כלשהי. לגילויים האלה נדרש ציוד רוחני. נתוניו כלולים בברית החדשה. הנה הם. בראש ובראשונה מדובר באהבה לזולת, הסוג העליון הזה של אנרגיית החיים, הממלאת את לבו של האדם והדורשת לפרוץ החוצה ולהתבזבז; ונוסף על כך, אלה הם מרכיביו החיוניים של האדם המודרני, שבלעדיהם לא היה אפשר להעלות על הדעת את עצם קיומו, כלומר: רעיון האישיות החופשית ורעיון החיים כקורבן. שים לב שעד היום זה חדש לגמרי. לקדמונים לא היתה היסטוריה במובן זה. היתה שם חזירו?ת ס?נ?גווינית של ק?ליגו?לו?ת אכזריים, מחוטטי האבעבועות, שאפילו לא התחילו לחשוד עד כמה נטול כישרון כל משעבד, הגוזל את חירותם של אחרים. היתה שם הנצחיו?ת השחצנית של עמודי השיש ואנדרטות הארד. רק אחרי ישוע התחילו הדורות והעידנים לנשום חופשי. רק אחריו מתמשכים החיים בצאצאים, והאדם לא מת ברחוב מתחת לגדר אלא אצלו בהיסטוריה, בעיצומן של העבודות שהוקדשו להתגברות על המוות; והוא מת כשגם הוא עצמו מוקדש לאותו נושא. או?ף, אני מזיע כמו סוס. איתך זה ממש כמו לדבר לקיר!"

"מטאפיזיקה, אבא'לה שלי. הרופאים אסרו את זה עלי, קיבתי לא מעכלת חומרים כאלה."

"שיהיה ל