ולנשום בחינם, מותר לנו?

בעוד הוויכוח על הלגיטימיות של המחירים המופקעים לשידורי המונדיאל עדיין בוער, ממשיכים אנשי חברת צ'רלטון, ללא כל קשר לגושפנקה מוסרית או כלכלית שיש להם, לעורר את חמתו של הציבור. כאילו לא הספיק להם האנטגוניזם לו זכו עד כה, החליטו, בצעד שבאופן סופי קיבע אותם בתודעה כרודפי בצע ולא כ"אנשי עסקים שבסך הכל רוצים להרוויח קצת כסף ביושר", להקים סיירת לוחמת, שתפקח על ברים שיקרינו בפני קהל לקוחותיהם את שידורי המונדיאל, אותם רכשו בכסף טוב (אגב, חבר'ה, אם בא לכם עוד קצת יחסי ציבור טובים, אתם יכולים להפעיל רעולי פנים במסורת כנופיות רחוב של עז-אדין אל קסאם).

ההחלטה הזו מלמדת כי השאיפות של צ'רלטון חורגות מהתחום העסקי ועוברות לתחום החקיקה, האכיפה והשיפוט. עדיין לא ברור איזה תוקף וסמכות בדיוק ניתנו לסיירת של צ'רלטון (למשל על ידי משרד התקשורת בגיבוי משרד הביטחון ובפיקוח סיירת מטכ"ל?), ובאיזה אמצעים הם ישתמשו (האם, נניח, הם יישאו עמם אלות, לומים, תתי מקלע קלים או להביורים), אבל על ההתעקשות החמדנית שלהם להכריח אותנו לשלם כסף שאין לנו, ולאסור את הצפייה הציבורית במשחקים, מגיעה להם התנגדות אקטיבית. לא עוד חרם צרכנים שקט ומיופייף, אלא הוקעה ציבורית גורפת.
בדיוק כשהתחלנו להתרגל לרעיון, שהיי, אולי לראות משחק עם כל החברה בפאב, ממש כמו באנגליה, יכול להיות דווקא אירוע עם טעם חיובי, מגיעה ההחלטה הדוחה וחסרת הרגישות הזו.

האפשרות הפשוטה ביותר לפעולה היא כמובן שוחד מחויך לאנשי שלומם של צ'רלטון. לכשיגיעו למקום מושבכם, אספו מגבית צנועה מכל אחד מהיושבים בבר והעבירו אותה לאיש הסיירת. היות והוא עצמו רק מבצע את מלאכתו, ולא אחד מגורפי ההון העתידיים מהעסקה המפוקפקת, אין כאן שום חשש מוסרי. היה ואין באמצעותכם סכום כסף ראוי, תמיד אפשר להציע לו את אחת הבנות (או אחד הבנים, בואו נהיה נאורים) שנשאו חן בעיניו ולבקש מהם, כתרומה לקהילה, לבלות עמו את הלילה. אופציה מעט פחות חביבה, היא איומי ניתוק על חברות הכבלים והלווין. בסופו של דבר, השידורים הרי יועברו דרכן וניתוק של מספר לא מבוטל של ברים (כמו גם לקוחות ממורמרים) משירותיהן, יכול להוות מכה כלכלית עבורן. הבעיה המרכזית בסיפור הזה היא שבריונים (גם אם מדובר בבריונות פיננסית), ככל הנראה, מבינים רק בריונות בחזרה.

שומרי סף קווקזים שיכורים עם שרשראות וקרשים ממוסמרים, קהל חמוש בבקבוקי בירה, דליי שמן רותח שמאיימים ליפול מהתקרה, דוקרנים, פצצות סירחון ומתגים ממולכדים להתחשמלות מקסימלית במקרה של ניסיון ניתוק (תוך, כמובן, ניתוק של המפסק האוטומטי הראשי שאמון על הבטיחות) – כולם אמצעים לגיטימיים במערכה הזו. עם זה שהמחירים בשוק, לגבי כל מוצר, בין אם מדובר בבקבוק יין או מחיר הפס הרחב לאינטרנט, נקבעים על ידי בעלי ההון, כבר פחות או יותר השלמנו, אבל עם הזכות הבסיסית שלנו לראות כדורגל (ועוד במקום שכבר שילם את הסכום הנדרש), לא ולא. יש גבול לפלישה של בעלי ההון לחיים שלנו, והוא עומד בדיוק כאן. מונדיאל שמח.