עוד פעם אחת תקרא לי זונה

כהיסטוריונית, אפשר לומר שניקי רוברטס עשתה ב"זונות עושות היסטוריה" עבודה בעייתית מאד: מעיון קצר ברשימה הביבליוגרפית שלה עולה שרוברטס קראה בעיקר על ולא את. הכוונה היא שציטוטיה הרבים מתחומי הפילוסופיה, הפרוזה והשירה, הגיעו אל רוברטס מ"יד שנייה", מתוך ספרי היסטוריה שהיא קראה על הנושא, ולא מתוך עיון במקורות עצמם, ולכן קיים חשש שבין הכתוב לבין אותה "אמת היסטורית" נחשקת קיים פער לא מבוטל. החשש הזה בטל כשמבינים, וזה קורה בעיקר בפרקים האחרונים, והמוצלחים יותר, לדעתי, שעל הדגל שרוברטס נושאת לא מצויירים סמלים של האוניברסיטאות השונות, אלא אגרוף נשי ידוע, זה המסמל את הפמיניזם מדרגה ראשונה של We Can Do It.

רוברטס מבקשת בספרה להשמיע את קולן של אלו שהחברה השתיקה: הזנות עומדת במרכזו של שיח חברתי עקרוני, ובכל זאת דעתן של הזונות אינה נחשבת. גם כאשר פמיניסטיות מתוך האקדמיה מנהלות דיון פילוסופי על מהות הזנות בחברה המודרנית, קולן של הזונות מושתק, לא רק בגלל שהן חיות בשוליה של החברה, אלא בגלל שדמותן עברה במהלך ההיסטוריה דמוניזציה מוחלטת. יותר מכפי שרוברטס מנסה להכניס את רגלה לתוך חדר הסימפוזיונים הזה, היא מבקשת מאיתנו לצאת ממנו לרגע – ולהסתכל על העולם האמיתי.

תדמית הזנות, לפי רוברטס, היא עוול היסטורי: בעוד שמדובר במקצוע מכובד ולגיטימי, שמהווה אופציה יחידה לעצמאות כלכלית לנשים ושצמח מתוך תרבות מפוארת של כוהנות מין בחברה הפרה-היסטורית, הרי שאנו תופסים אותו תמיד כדבר שלילי. גם פמיניסטיות רדיקליות, הלוחמות לכאורה את מלחמתן של הנשים, טועות כשהן מדברות על הזנות כאמצעי גברי של דיכוי ושליטה. העמדה הזו נובעת מאינדוקטרינציה יעילה, עקבית ושיטתית שעשתה החברה הגברית לזונות משחר ההיסטוריה.

הכוח הנשי המרכזי לפי רוברטס הוא המיניות שלהן, והיו ימים שבהן הכוח הזה בא לידי ביטוי, כפי שאנו למדים ממיתולוגיה רווית שחרור מיני שבמרכזו עמדו הנשים, בעוד הגברים, שהיו בורים לגבי חלקם במעשה ההפריה, עמדו מהצד והתפעלו מעוצמתן. ימי האושר האלה חלפו לבלי שוב כשהמטריארכליה נכנעה לפטריארכליה, ועידן השלטון הגברי החל. גברים אמנם זקוקים נואשות לזונות, אך הם גם מפחדים מהן, כיוון שהם מייצגות סוג של נשיות שאינו תלוי בגברים: הזונות משתמשות במיניותן כדי לשלוט בגברים המיוחמים, ותוך כדי כך גם זוכות לרווחה כלכלית ששום מקצוע אחר לא יכול לספק להן וזוכות לעצמאות שנשים אחרות אינן יכולות אף לייחל לה.

המעמד הזה הוליד את מה שרוברטס קוראת לו "דוחושב": הגברים רוצים למנוע מהזונות את הכוח שבא יחד עם המקצוע, אך האיבר שעימו הם חושבים על כך סובל לעתים ממחסור באספקת הדם - הם זקוקים לזונות לשם פורקן וניקוז התשוקות המיניות הסוררות שלהם, ואף נושאים עימם מטען גנטי הרואה במין דבר מקודש. תפיסה קוטבית זו הולידה מערכת מוסרית שתהפוך את הנשים החזקות למצורעות חברתית. זוהי המערכת היודאו-נוצרית בה אנו חיים עד היום, שעושה חלוקה ברורה של נשים - הזונות העצמאיות, המשוחררות והקלילות, שמאיימות על המין הגברי, הן טמאות, ואילו מנגד עומדות הנשים המהוגנות, הבתולות, שמסכימות ליחסי-מין רק אם יוצא מהם ילד בסוף, כמו שישו אוהב.

הטענה של רוברטס בסוף הספר, שהחברה המודרנית שימרה את הבהלה הפתטית הזו מפני הזונות בצורה כה יעילה עד שכולם משתיקים אותן, גם אלו שכביכול דורשים בטובתן, חזקה ומעניינת מספיק. אך רוברטס מתעקשת להוסיף לזנות מימד של קדושה, בפרקים הראשונים המדברים על הפולחן הפרה-היסטורי של ה"זנות המקודשת". כחלק מהחובבניות האקדמאית של ספרה, רוברטס מדגישה את מרכזיותו של המושג לטענה שלה, אף שהיא הייתה חזקה יותר בלעדיו אך לא מסבירה מהו.

ייתכן מאד שמיתוסים ופולחנים של זנות מקודשת היו נהוגים, אך מהפרקים הראשונים נראה שרוברטס עצמה מבולבלת בקשר להבדלים שבין "פולחן מיני", "זנות מקודשת" ו"זונה מקודשת". מושגים אלו נושקים זה לזה, אך בהחלט אין מדובר בשמות שונים לאותה תופעה. באותו אופן נדמה שרוברטס משתמשת בצורה חופשייה מאד במושג הזנות, בדרכים שסותרות זו את זו, לפי הצורך: פעם הזנות היא אמצעי הישרדות יחיד של נשים בעולם גברי מפלה, ופעם זו בחירה מושכלת וקדושה. כשהיא מנסה לאפיין את המיניות ברומא, כמו גם את המיניות באירופה של המאות 17-18, היא מגדירה אותן כחברות סובלניות שקיבלו זונות בהתאם לשחרור המיני שאפיין אותן וגם כחברות גבריות מפוחדות שניסו לשים את הזונות בארון.

למרות חולשות אלה, כדאי להגיע לפרקים האחרונים המרתקים והייחודיים, בהם זונחת רוברטס את הניסיון לתת תמונה רחבה של "ההיסטוריה מעיניה של הזונה", ונותנת לזונות את הבמה המיוחלת, עליה הן שוטחות את תפיסת עולמן שתואמת יותר לדבריה של רוברטס מאשר למחקר הפמינסטי האקדמי. הספר הזה חשוב לא כהיסטוריה, אלא כממוטט תפיסות שכאן ועכשיו אפשר לראות את השפעתן.

"זונות עושות היסטוריה", ניקי רוברטס. מאנגלית: אפרת רותם (הוצאת סיטרא אחרא)