דייר סטרייטס, Brothers in Arms

הכי כיף זה להתווכח עם מוזיקאים על סוגיות מוזיקליות. לא משנה כמה נאור ופתוח יהיה המוזיקאי (ובייחוד אם מדובר בגיטריסט), לרוב יישארו עמו אותם קיבעונות אנכרוניסטיים שספג בתלמה ילין או רימון, שלימדו אותו שאחד התנאים המחייבים לעשות מוזיקה טובה, הוא נגינה טכנית ברמה גבוהה, או חמור מכך, שמוזיקאי מחונן ברמה הטכנית לא יכול לעשות מוזיקה רעה.

מארק קנופלר הוא אחד מאותם יוצרים שלמוזיקאים קשה להתנכר אליהם. נסו פעם לגשת לגיטריסט (ואני לא מתכוון לאחד שמעריץ את לי רנאלדו וג'וני מאר) ולומר לידו מלים רעות על דייר סטרייטס. התגובה הכמעט תמידית בה תיפגשו תהיה משהו בסגנון: "היי, היי, בוא נרגיע, תן כבוד לנופלר. הבן אדם גיטריסט גאון. הקשבת פעם לסולו ב'Private Investigation'?".

אז אני הקשבתי פעם לסולו הזה והוא מעאפן. בטירוף. בכלל, חוץ מ"סולטנז אוף סווינג" (שגם הוא מתנהל קצת כמו שיר מזרחי, כשעל כל שורה אותה נופלר שר, הוא עונה לעצמו עם סלסול גיטרה), דייר סטרייטס היא עוד אחת מהלהקות האלה שהגיעה לשיאה (המסחרי) באמצע שנות השמונים, כשהקהל שלה הוא יאפים חסרי חוש טעם וריח (על זה אי אפשר להתווכח), ואיכשהו, נדמה שבארץ יש ללהקה הזו עדת מאמינים סומים, חסרת פרופורציה, שעד היום סבורה כי סופג הזיעה על המצח של נופלר הוא התגלמות האלוהות עלי אדמות, כתר השראה שאחראי לנזר הבריאה של VH1 וגלגל"צ.

זה ממש לא מקרי, שהניקיון של דייר סטרייטס, והסטריליות המוזיקלית שייצגו הגיעה בדיוק עם עלייתו של הקומפקט דיסק, המכשיר שסימן את היאפיזם והבדיל אותם מההיפים עם הפטיפונים או המסכנים עם הטייפ, וש-"Brothers in Arms" היה במהלך האייטיז האלבום הנמכר ביותר על גבי תקליטור.

בדומה לסטינג, שניסה ב"ראשנז" (באסה!) שלו לגעת במהות טיב האדם בתוך המאבקים הפוליטיים הבין גושיים והמלחמה הקרה, כך "אחים לנשק", מנסה להראות שבסופו של דבר, כולנו אחים לנשק על כדור הארץ הזה, שיש ממנו רק אחד. מעבר למלים הצדקניות והמנג'סות ("יש לנו רק עולם אחד, אבל חיים בעולמות שונים, או זה טיפשי לעשות מלחמות, הרי כולנו אחים לנשק"), שייתכן שאפילו הגיעו מתוך דאגה כנה וחתירה לשלום, מה שבאמת מביא את הקריזה בשיר הזה הוא הטון הכללי של השיר, משהו בסגנון השיר הראשון שישמיעו אחרי שהפצצה תיפול, ובו נופלר מצד אחד מלחשש בדרמטיות מוגזמת, ובידיו פורט סולואים בלתי נלאים שיכולים להוציא מאיזון גם את הדאלי לאמה, כשבכל פעם שנדמה והנה השיר הולך להיגמר, מפציע לו עוד סולו, וירטואוזי יותר.

יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, ותודה לאל שאף אחד כבר לא מתרגש מסולו גיטרה רק בגלל הטכניקה המורכבת שלו (לא כולל מעריצים של פרימוס, דרים ת'יאטר וסינגולדה). דייר סטרייטס נחים על משכבם בשלום ובואו לא ננסה להעיר אותם. עדיף ככה.