זוהי שקיעתו של השפשוף

ארט-רוק זה בן זונה של פתרון לכל אלו שאוהבים את המוזיקה שלהם מפוצצת בפאסון, וחסרת אלמנטים של שעמום או ניסיונות על-קוליים כואבים. בואו נודה בזה, אנחנו אוהבים להיות מיוחדים; אנחנו מרגישים עליונים כשאיזו בחורה מסתכלת עלינו בעיניים פעורות ותוהה על קנקנם של הצלילים המוזרים שיוצאים לנו מהמגבר; בו בזמן, אנחנו כבר לא שמים לב להילת הגאונות שפעם מצאנו באומני דריל-נ'-בייס סטייל סקוורפושר, ולא ממש מגרדים סבלנות לאומני אמביינט-נויז כמו Fennesz, שאולי יוצרים מוזיקה פסטורלית למדי (שלא קורה בה כמעט כלום), אבל רחוקים אלף שנות אור מלהשתחל לרשימת ההשמעה של האייפוד.

ארט-רוק הוא ממש לא בז'אנר חדש. הוא מסתובב לנו בין הרגלים כבר שנים, ומוסד בעזרת לייבלים כמו Absolutely Kosher ו-Secretly Canadian, אך נדמה כי דווקא עכשיו הוא מתחיל לפרוץ לתוך עולמם של יותר ויותר גיקים, כאשר הוא מאגד בתוכו את החמימות ותחושת הביתיות של הרוק, עם ניסיוניות אוונגארדית שמאתגרת גם תומכי אלקטרוניקה אינטליגנטית רבים.

לא ברור מה קדם למה – ההד התקשורתי (המתון נו, של עולם האינדי), או ההצלחה הגדולה של הארקייד פייר שנה שעברה, וההערכה ההולכת וגדלה להרכבים א-לה שיו שיו ודיסטרוייר – אבל כל משתמש סולסיק כפייתי או צופה "האו-סי" נלהב, יודע שלא קשה למצוא היום אלבומי רוק חדשניים. אם אתם רוצים לזמזמם את המילה האחרונה בתחום, תדאגו לאמץ לחיקכם את האלבומים החדשים של Sunset Rubdown ודניאלסון.

סאנסט ראבדאון הוא הרכב הצד של ספנסר קרוג, הקלידן של Wolf Parade - להקה שהיא בעצמה מהג'מעה של הארקייד פייר המוזכרים לעיל (מעניין כמה זמן אפשר להמשיך בשרשרת הזו). למרות שהרעיון הראשוני כיוון לפרוייקט סולו, ספנסר החליט שבקנדה די משעמם לבד, ובשביל ליצור חוויה אפית מושלמת יש לצרף עוד שני חברים ואת קמילה ויין (שהייתה חברה בלהקת הבאבל-גאם פופ Pony Up!). סביר להניח שהוא גם העדיף לא לעמוד לבדו אל מול המבקרים וההורים, כשהוא שר שורות כמו "שמעתי על יצורים שאוכלים את התינוקות שלהם, אני תוהה אם הם עוצרים וחושבים על הטעם" (מתוך "Us Ones in Between", בלדה סופר-מרגשת שבה הוא וקמילה חוקרים את סוגיית בשר האדם).

"Shut Up I Am Dreaming", האלבום החדש והשני שלהם בספירה הרשמית (יש גם אי-פי ודמואים שונים), קליל בהרבה מהחומרים הקודמים שלהם, או אם לדייק, הוא קצת מתרחק מהלואו-פיי והצלילים הצורמים, ומתמקד בלספק שירים מקסימים לאורך כל הדרך. בין הגיטרות, התופים, שכבות הקלידים ונגיעות הקסילופון הרבות, מסתתרת גאונות מלודית שקשה למצוא סתם ככה, ובכלל, המעטפת המחוספסת שקצת מרתיעה בהתחלה משילה את עצמה אחרי מספר האזנות – בדיוק כשמבינים שבסאות'פארק סתם יורדים על קנדים בלי סיבה, כי עם הראש המפוצל והמטופש שלהם הם מצליחים ליצור יופי של מוזיקה, וזה ממש מרשים.

סאנסט ראבדאון, "Shut Up I'm Dreaming"
(Absolutely Kosher)

דניאל סמית' רוקח תרכובות ביתיות כבר מ-1995. בהתחלה, הוא היה המפקח הראשי על הקולקטיב המשפחתי שלו, דניאלסון פאמלי – סוג של ג'קסון פייב מניו ג'רזי, רק עם ילדים לבנים, מוזיקת אינדי, הערכה מסוימת ולא ברורה מחוג הרוק הנוצרי, ולפי מיטב ידיעתי, גם בלי התעללות פיזית מצד ההורים. בשלב כלשהו הבין דניאלסון שגם ככה הוא מרכז העניינים, העביר את הקרדיט המשפחתי עמוק לתוך הקרדיטים החבויים, ושינה את השם ל-Brother Danielson. כיום, עובר הבחור צעד נוסף בדרך לעצמאות של עצמו, כשהוא מוציא את אלבומו השישי, "Ships", תחת השם דניאלסון בלבד.

גם ב"אוניות" חלק גדול מהמשפחה של דניאל משתתפת, ובעל הברית הוותיק סופיאן סטיבנס, חוזר לנגן ולשרוק, רק שהפעם התווספו גם נגנים מדירהוף, יוני וולף (Why?) ועוד הרבה אחרים ומוכשרים, והתוצאה? וואו. שאקה-לקה-בום-בום. שילוב מדהים של גיטרות-קלידים-תופים-צעצועים של ילדים. פעם אחרונה שקיבלנו כזו רעננות מופרעת הייתה כשהפיירי פרנסס הביאו לעולם את
"Blueberry Boat".

הקול של דניאלסון הוא צווחני, ומגיע לגבהים שג'ק וייט היה מוכן להרוג בשבילם. הוא שר מהר מסביבך, מאט עד כדי שקט, ואז נותן לך סטירה מאחור, כשאתה לא שם לב. הוא יכול לרגש עד דמעות (כמו למשל ב-"When It Comes To You I'm Lazy"), ולהפוך דיכאון לשמחה שעלולה להסתיים בריקודים מטופשים מול המראה ("Did I Step On Your Trumpet?").

אין ספק, "אוניות" הוא אלבום הפריצה של דניאלסון - עבודתו הנגישה והשלמה ביותר עד היום, וזו שתגרום לרבים לפשפש בקטלוג העבר שלו, רק בכדי שיוכלו לשקר בחינניות, ולטעון שהם אהבו אותו עוד מימי דניאלסון פאמלי.

דניאלסון, "Ships" (מאן אוף יזראל, Secretly Canadian)